הילדה הכי קטנה שלי חגגה אתמול יומולדת 5.
ההכרה שכבר אין לי תנוקת בבית וגם די בוודאות אף פעם לא תהיה לי היא לגמרי לא קלה לעיכול. ל- אין חיתולים, אין בקבוקים, אין לילות ללא שינה – די קל להתרגל, וגם לזה שכבר לא צריך ללכת למסיבות חנוכה בגן, או לדאוג לבייביסיטר בכל פעם שרוצים ללכת לסופר. אבל לריח הזה המיוחד, ולחיבוק הנתלה עליך ובמיוחד להרגשה שאין אין לך תחליף.. יהיה ממש קל להתגעגע.
הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5.
מסבא שלה היא ביקשה מתנה ליומולדת מחברת שמלמדת את האותיות. וכשקיבלה חוברת הכנה לכיתה א’, ביחד עם ברבי ענקית, שהרי לא אחד כמו אבא שלי יביא לנכדתו מתנה ליומולדת 5 רק חוברת עבודה לחופש הגדול, היא אפילו לא הסתכלה על הבובה ורצה להתאמן בכתיבת כל האותיות.
ואני לא מספרת לכם את זה כי אני משוויצה או משהו כזה (למרות שאני קצת כן) אלא כדי להוכיח (בעיקר לעצמי) שתחומי העניין שלה משתנים. שלא לדבר על השינוי בטעם האופנתי שעבר משמלות ורודות עם נעליים ורודות ונצנצים ורודים, לסקיני ג’ינס וחולצה עם נצנצים מכסף. טוב, לפחות הנצנצים נשארו.
הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5.
וכששאלתי אותה מה היא רוצה מתנה ליומולדת מאמא, ענתה, מבלי להתבלבל, כאילו חשבה על זה כבר המון זמן עם עצמה: חורים באזניים. “חורים באזניים?” צעקתי בחרדה, ונזכרתי איך הלכתי עם אמא שלי לעשות חורים באזניים בגיל 12 או 13 ואיך שיקשקתי כל הדרך למרות שנורא רציתי ואיך כמעט התחרטתי ובקיצור איך מתתי מפחד, והפספוסית שלפני, רוצה חורים באזניים. ולא משנה כמה ניסיתי, להגיד שהיא עוד קטנה, ושזה קצת כואב, אולי אפילו הרבה, היא נשארה בשלה. בסוף אמרתי, ניקח אותה לחנות, ושם היא במילא תתחרט. נראה לכם? נכנסה נחושה. ידעה בדיוק איזה עגילים היא רוצה. התישבה. לא זזה. לא איי. לא רגע. לא אמא. שלא לדבר על דמעה. לא עברו 30 שניות ויש לי ילדה בת 5 עם חורים באזניים. ועם הרבה אומץ, ונחישות.
הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5
השבוע שאלה אותי: “אמא, איך משנים את העולם?” והותירה אותי פעורת פה. “אני לא בטוחה שאני יודעת את התשובה”, אמרתי לה. “אולי אם עושים שלום משנים את העולם, או ממציאים את האייפד – זה משהו שאת אולי יכולה להבין. צריך לעשות שינוי ממש גדול ומשמעותי כדי לשנות את העולם, אבל למה את שואלת, את רוצה לשנות את העולם?” “אולי”, היא אומרת לי. “אומרים בשיר: “אני ואתה נשנה את העולם” אז חשבתי שאולי זה אני.. ”
הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5
בגיל 5 עדיין נמצאים על קו התפר שבו ההורה הוא הכל בשביל הילד שלו. האורים והתומים. השמש והירח. השמיים והארץ. הוא אוהב אותך ללא תנאי, מעריץ אותך ללא גבול, ובעיקר מעדיף אותך על כל בן אדם אחר בעולם. גם אתה אוהב אותו עד מחנק אבל ההבדל הגדול בינכם הוא שאצלו זה בקרוב ישתנה.
משהו במעבר מגיל התינוקות והילדות לגיל העשרה (שנראה לי מתחיל בימינו בגיל 7 או 8) גורם להם להבין שהעולם כבר לא ממש סובב רק סביבך, ושיש עוד אנשים בעולם, והם הרבה הרבה יותר מעניינים ומגניבים ממך!
כמי שעברה כבר פעמיים את החוויה הזו אני יכולה לתאר לכם תחושה קשה. לעבור מלהיות האדם הכי נחשק לספק שירותים, מלהיות בראש רשימת האנשים הכי אהובים, בלי בכלל מתחרים, למספר חמש או שבע ברשימה אחרי מאי, מאיה, מור, מורן, וכו.. כן. זו דרכו של עולם.
מנסה לשכנע את עצמי שזה לא נורא. שזו בעצם היתה החלטה שלי שהתקבלה בכובד ראש אחרי מחשבה רבה, שיש גיל שכבר צריך לישון כל הלילה, שכבר אפשר לקבל בחזרה את שעות אחר הצהריים שנעלמו להם מלוח השנה, ובעיקר שלשלושת הילדים שכבר עשיתי מגיע את מלוא תשומת הלב שלי שגם היא נראית כמו עקומת הצע יורדת עם השנים. מנסה להסתכל על הצדדים החיוביים במצב הזה כמו יותר זמן פנוי וקצת פחות רגשות אשמה, שלא לדבר על הרבה פחות זמן בגינות שעשועים עם אמהות בנות 25 שכוח הכבידה עדיין לא חל עליהן.
הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5
וכבר לא יהיו לי ילדים בני שנתיים, בני שלוש או אפילו ארבע.
לא עוד תינוק בריח של אמבטיה שמושיט אליך ידיים בצהלות שמחה, לא עוד ציורים מתוקים על המקרר, לא עוד נשיקות דביקות מסוכריות על מקל. לא עוד הבכי קורע הלבבות כשאתה עוזב, או הצעדים הקטנטנים שרצים אליך כשאתה רק נכנס, לא עוד הגוף הקטן הזה שאפשר לאחוז בו בכל כולו ולהרגיש שהוא רק רק שלך.
הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5.
מישהו יכול להמליץ לי על הרופא הכי נחשב בתחום הפוריות???
רוצים לקבל את הבלוג הבא ישירות למייל שלכם?
הרשמו לרשימת התפוצה
