את רוב חיינו הבוגרים אנחנו מעבירים בלהסתכל קדימה, או למטה.
להסתכל קדימה בשביל שנראה לאן אנחנו הולכים, לתכנן, להמשיך, להספיק.
להסתכל למטה כדי שלא נתקל חלילה בשום דבר, לעשות, לחפור, להזהר.
רק לעיתים רחוקות אנחנו עוצרים לרגע, כדי להביט למעלה. בדרך כלל זה קורה רק בחופשות מהשגרה, שבהן הראש מספיק פנוי כדי לקחת לרגע מנוחה מהקדימה והלמטה, ולהקדיש שנייה ללמעלה. לאופק, לשמיים. להבחין בנוף, בעונות השנה המתחלפות, בצבע השמיים, בצורות העננים.
אבל מסתבר שהעננים חולפים על פנינו גם בימים רגילים של שגרה, והצבעים מתחלפים בשמיים גם כשאנחנו חוזרים עצבניים מהעבודה.
אז לאחרונה עשיתי לי מנהג להסתכל פעם ביום למעלה. בדרך כשאני לוקחת את הילדה לגן, או לירקן, בדרך לארוע, או אפילו כשאני עומדת בפקק. רואים שם דברים נפלאים, שאפילו מצלמת הבלקברי המצ’וקמקת שלי לא יכולה לקלקל.
תראו בעצמכם:
“ואני יודעת שבים
יש גל אחד שהוא שלי
ועץ אחד שהוא שלי
וכוכב אחד שלי
וילדה קטנה שהיא שלי
וחתיכת שמיים” (לאה שבת)
אז מה אתם רואים כשאתם מסתכלים למעלה?
רוצים לקבל את הבלוג הבא ישר למייל שלכם?
אז תרשמו ת’מייל:
