בדיוק לפני שנה, לקראת השנה החדשה, חשבתי שזאת הזדמנות מצוינת להכין לעצמי מן רשימה כזאת של 10 דברים שהייתי רוצה לעשות השנה.
מבחינתי, זה בדיוק הזמן לעשות צ’ק ליסט, לסמן וי על ההצלחות ולהגדיר לעצמי את המטרות הבאות. (למשל מטרה מס’ 2 הוגשמה במלואה בבלוג הזה שאתם קוראים עכשיו..). ואם עבורכם זו תהיה השראה לכתוב את הרשימה שלכם, דייני.
השלב הראשון בלהכין רשימה כזאת היא קודם כל לקיים עם עצמך איזה דיון פנימי, שזה כבר שווה הרבה, דיון שמחייב אותך להתמקד בדברים היותר חשובים, שהרי יש עשרות דברים שאני רוצה לעשות השנה, ולהבחין בין עיקר וטפל (לסדר את הארון אף פעם כנראה לא יכנס לרשימה שלי..)
וחוץ מזה, בעולם השגי כמו זה שאנחנו חיים בו, שבו אנחנו בודקים את עצמנו כל הזמן: מה עשינו, מה הספקנו, איך הצלחנו, כמה שגינו, איפה טעינו, וכו’ וכו’, אז ככה בשביל הנוחות, שבסוף השנה יהיה אפשר להוציא את הרשימה, לעשות איזה צ’ק ליסט קטן על השנה שחלפה, ולא רק בשביל לסמן וי, אלא אפילו בשביל לקבל מושג, באיזה מקום היינו בתחילת השנה, למה שאפנו, למה ייחלנו – ומה באמת קרה.
אז הנה הרשימה שלי:
1. להתחיל להקשיב לעצמי, ולא רק לאחרים.
מה אני רוצה, מה אני צריכה, מה בא לי, עם דגש על “אני” בניגוד ל”הם” ו”אנחנו”. (על הסעיף הזה אני מסמנת “וי” ברגעים אלו ממש, עם הרשימה הזאת).
2. למצוא תחום עיסוק חדש ומעניין.
אומרים שיש שלוש דרכים לאישה להחלץ ממשבר גיל ה- 40 שלה: ילד חדש, מאהב חדש או עבודה חדשה. אז ילד חדש, לא, לא כרגע בכל אופן, אולי במשבר גיל 45, מאהב חדש גם לא, נראה לי שזה הזמן לעבודה חדשה.
בא לי על משהו שירגש אותי לקום בבוקר בשבילו. לא משהו שעושים על ניוטרל מתוך הרגל וכמעט מתוך שינה. מה זה יהיה? זאת כמובן שאלת מליון הדולר. אני עוד לא בדיוק סגורה על זה אבל יש לי איזה כיוון שדורש חידוד. בכל מקרה אני בדרך לשם.
3. להיות משפחה: אמא, אבא, וילדים.
בעיקר בסיטואציות נטולות מטלות כמו חופשות למשל. אז אפשר לנהל שיחות באמת, להחליף חוויות אחרי שקודם חווים אותן ביחד, ולא רק לצרוח אחד על השני: תקום, תתלבש, תכין שיעורים, עוד שנייה, לא בא לי.
להנות מלהסתכל על הילדים שלי גדלים והופכים לאנשים. בזכות עצמם. בעצם גם קצת בזכותי.
4. להמשיך לראות הופעות. כמה שיותר מוזיקה יותר טוב.
אני כבר די מזמן הגעתי למסקנה שמוזיקה עושה לי טוב, בעיקר כשהיא בהופעה חיה. הדיאלוג האמן לקהל שלו הוא מופלא בעיני. ולא משנה אם הוא אמן מוכר או חדש, מיינסטרים או אנדרגראונד. כל עוד לא אצליח להיות בצד של האמן, וכנראה שבגלגול הזה כבר לא אצליח, אני מסתפקת בצד של הקהל. תאמינו לי שזה לא פחות שווה.
5. להמשיך לעבוד על הזוגיות.
תחשבו על זה רגע: הבן אדם שהכי קרוב אליך בחיים, שאתה הכי אוהב, הכי קל להתייחס אליו כמובן מאליו. אז זהו. שלא. כי אנשים מתבגרים ומשתנים ומאבדים עניין, לאו דווקא זה בזה אלא בתחומי עניין שהיו להם ביחד ועכשיו כבר לא. אז צריך למצוא כל פעם מחדש את תחומי העניין המשותפים חוץ מדברים טריוויאליים כמו המשפחה, ולמלא את הזמן המשותף בחוויות קטנות וגדולות, לשתף, להקשיב, לרגש. כל כך פשוט. כל כך מסובך.
6. לקרוא המון ספרים. טובים.
כאלה שאי אפשר להתנתק מהם. כאלה שגורמים לך לחשוב. כאלה שמוסיפים לך משהו שלא היה לך לפני הקריאה. תובנה, הרגשה, זכרון. ויש כל כך הרבה כאלה.
למשל ספרו האחרון של הסופר המצוין בעל השם הביזארי אופיר טושה גופלה “ביום שהמוסיקה מתה” שמתאר סיטואציה שבה לכל אדם יש את הבחירה לדעת בוודאות את התאריך המדויק שבו ימות. איזה דמיון, אבל כל כך קשור למציאות. אתם חייבים את זה לעצמכם. במיוחד מי שעסוק מדי פעם בשאלת החיים והמוות, ומי לא בעצם. (דרך אגב, ספרו הראשון “עולם הסוף” שגם הוא מטפל בנושא המוות אבל מזוית לגמרי אחרת הוא גם ספר חובה)
7. לחזור לשיעורי הגיטרה.
לא בשביל להיות נינט הבאה. סתם בשביל הפנטזיה של לשבת על המרפסת ולשיר עם הילדים שלי שירים של פעם (בהנחה שהם יודעים בכלל שירים של פעם)
8. לבלות מלא זמן עם חברים.
כל המחקרים האחרונים בתחום האושר ואיכות החיים, מראים על קורלציה מובהקת בין קשרים וכישורים חברתיים לבין תוחלת חיים, איכות חיים ורמת האושר. אז אני, שלא הייתי טיפוס כל כך חברותי בצעירותי, הבנתי, אפילו הרבה לפני החוקרים, שזה ממש לא כיוון נכון ללכת בו, ועבדתי על עצמי, בלי סדנאות, בלי מטפלים, והשתנתי. כך יעידו חברי, אני מקוה.
אז להיות עם חברים. במובן הכי פשוט. להיות. לשהות, לעשות, להתבטל. לחוות ביחד חוויות. להעלות זכרונות מהחוויות של אתמול, לתכנן את החוויות של מחר, להתבכיין על הקשיים, לקבל עצה ואולי גם לתת, להיות שותף אמיתי בחיים של מישהו אחר. בלי לבקר, בלי לשפוט. זה קשה אבל מאוד מתגמל.
9. להתנקות מההתמכרות שלי לבלקברי שלי
או לסלולרי בכלל וגם למחשב ולכל הדברים האלה שגורמים לי להיות מחוברת לאחרים 24 שעות ביממה אבל פחות לעצמי. בעיקר לצורך להיות מחוברת. אני לא מנהלת את העולם. שום דבר לא יקרה אם אגיב להודעה באיחור של שעתיים במקום אחרי שתי דקות, בעיקר אם זו הודעה בנוסח: “הי, מה קורה? שום דבר דחוף..”
10. להתעמל.
אני חייבת את זה לעצמי אבל בעצם גם קצת לבעלי לא רק בגלל שהוא אוהב אותי יותר בצורתי החטובה והספורטיבית אלא בעיקר בגלל שהוא לא מבין איך אחד כמוהו, שמכור לפעילות גופנית ומקדש את כל הדברים שבריאים בה, וגם כמובן נראה מליון דולר בגללה, חיי עם אחת כמוני, ששונאת להתעמל, להזיע, לרוץ ולקפוץ ולא מבינה איך לא כולם מעדיפים לשבת על הספה ולקרוא עיתון. אז כן, להתעמל, להזיז את עצמי ולקוות שיום אחד גם אני ארגיש מזה טוב כמו שכולם אומרים.
אז שתהיה שנה טובה ומגשימת משאלות!
רוצים לקבל את הבלוג הבא ישירות למייל שלכם?
הרשמו לרשימת התפוצה
