בגיל הילדות אתה חולם על אופניים חדשים או על ברבי כלה, או אם אתה יותר מעודכן על פלייסטיישן 3 ואייפד 2 או להיות כוכב בערוץ הילדים.
אחר כך באים הנעורים והחלומות מתחלפים באייפון 4 ולעבור טסט ראשון ונשיקה ראשונה. בעידן שלנו זה בעצם קורה כבר בילדות קצת אחרי האופניים והאייפד, אז אולי על מה שקורה אחרי הנשיקה הראשונה..
בגיל הצבא אתה חולם להיות צנחן או תותחן או לוחם ביחידה סודית, ואם אתה ממש חכם אתה פשוט חולם להגיע הביתה בשלום. ובמשך כל הזמן הזה אתה בעצם חולם על הטיול שאחרי.
בשנות ה- 20 וה- 30 אתה לוקח חופשה ללא תשלום מהחלום.
אין זמן לחלום. צריך לעשות. להיות. לקבל החלטות.
מה ללמוד ובמה לעבוד ובאיזה שביל לבחור. מה רוצים להיות כשנהיה גדולים. ועם מי רוצים לחיות. ואיך. ואיפה.
ואיך לעזאזאל משיגים את כל זה? ואיך לעזאזל מתחזקים את כל זה. ועוד עם שלושה ילדים. ומשכנתא. אבל אסור לעצור. צריך להמשיך לנוע. ולעשות. ולעשות. ולטעות. ולתקן תוך כדי. ולהמשיך. העיקר להמשיך.
ואז מגיע גיל 40. בערך.
אפשר לעצור. אפילו לדקה. לקחת נשימה. אפילו ארוכה.
להסתכל לרגע לאחור. בחדווה או שלא. לקחת צעד אחורה.
להשקיף על כל מה שעשית ב- 20 שנה האחרונות. על כל מה שהשגת. וגם על כל מה שלא.
על כל מה שרצית להיות. ועל מה שאתה עכשיו.
על כל מה שתכננת וגם על התוצאה.
ואז מגיע הרגע הזה שמתוך השלווה היחסית, השגרה, ההשלמה, אפשר לחזור ולחלום.
לא לכולם זה קורה. בעצם רק למעטים. גם לא כולם יכולים.
יש כאלה שעוד לא הספיקו. להתיישב. להתמצב. למצוא. בעיקר את עצמם.
יש כאלה שעוד עסוקים בלחפש. את האישה הנכונה. הקריירה הנכונה. הנחלה.
יש כאלה שעדיין נאבקים. בקשיים של החיים.
ויש כאלה שמתרווחים לאחור ונהנים ממה שיש. ממה שהשיגו.
חולמים חלומות קטנים על ההנאות הקטנות של החיים.
על האישה. (טוב, זה באמת נשמע קצת אוטופי). ועל המשפחה. ועל הילדים. ועוד מעט על הנכדים.
ואיזה כייף יהיה לנסוע לאיטליה. או לטיול אופניים.
וגם חלומות קטנים גדולים על בריאות ועל רק שימשיך ככה.
ויש את אלה שפתאום מתפנים. מתפנים לחלום. חדש. או ישן.
וההתפנות הזאת היא לא רק לחלום אלא גם להגשמה של החלום.
כי חלום, בדיוק כמו השיר אצל יונתן גפן נולד תינוק, ולאט לאט הוא גדל ומתפתח. מקבל צורה. ופנים. ומשמעות.
ופתאום יש לך חלום. חלום שאתה רוצה להגשים.
ועכשיו צריך גם את הזמן ואת המוכנות הנפשית לעשות את הדרך. ולעבוד. ולהקריב. ולמעוד. אבל לא להתיאש. כי הדרך לעיתים ארוכה היא וקשה.
כמו החלום של חברתי אשת הברזל שהציבה לעצמה בהתחלה מטרות קטנות.
ואז המטרות הקטנות הלכו וגדלו וגדלו והפכו למטרה ענקית שנראתה בהתחלה כל כך רחוקה ובלתי אפשרית ואפילו מאיימת.
אתגר עצום לגוף ובעיקר לנפש.
ואז היא רצה ורכבה ושחתה.
בהתחלה כל פעם קצת ואחר כך כל פעם הרבה ולקראת הסוף כל פעם המון.
ולפעמים גם נפלה. וטעתה בדרך. אבל המטרה היתה שם להאיר את דרכה.
עד שבסוף היא שחתה ורכבה ורצה 15 שעות שלמות. ברציפות. מעוררת השתאות.
כמו החלום של חבריי ההורים המאושרים שבסה”כ רצו עוד ילד. אז מה אם יש להם כבר שניים פלאים כל כך בבית. רק עוד ילד.
אז הם ניסו ונכשלו. ניסו ונכשלו. ועוד פעם ניסו ונכשלו. וכל כשלון הוביל אותם לדרך חדשה של נסיון. לשביל אחר. חדש.
והתמודדו עם הפחדים. של הסביבה אבל בעיקר של עצמם.
וגם הם נתקלו בהרמת גבה, אולי בחוסר היכולת להבין את החלום.
והמשיכו בדרכם. באמונה אבל בעיקר בנחישות ובאומץ.
והנה גם הם הצליחו להגשים את החלום וקיבלו לא רק עוד ילד. אלא אפילו שניים. כדי שהשמחה תהיה כפולה ואפילו מרובעת.
לא הייתי איתם עם חבריי ההורים וחברתי אשת הברזל ברגע ההגשמה. אבל בטוחה שהאושר הוא לא יתואר.
ממש חלום שהתגשם.
גאה בהם כל כך וגם קצת מקנאה.
על היכולת לחלום ועוד יותר על היכולת לעשות את הדרך.
אז הולכת למצוא לי את החלום שלי.
ומה איתכם?
“בכדי להגשים חלום אחד ישן
יש צורך במיליון חולמים
שלא עוצמים את עיניהם.
כדי להגשים חלום אחד ישן
יש צורך במיליון חולמים
שלא אוטמים את אזניהם.
שמוכנים אל החלום להתקרב,
שעוד זוכרים איך להקל את הכאב.
שיכולים להתאהב, להתחייב
ולגלות שעוד נשאר להם מקום בלב”.
(מקום בלב, מילים: אהוד מנור)
