אומרים לא לשים את כל הביצים בסל אחד. בטח לא בתיק אחד. אומרים גם שבסוף לומדים רק בדרך הקשה. אז הנה ההוכחה שלי:
הכל התחיל בעוד בוקר שגרתי. טוב, לא בדיוק שגרתי, כי בכל בוקר אני יוצאת להביא את הילדים לגן ולביה”ס לבושה באופנתיות רבה בפיג’מה שלבשתי בחגיגיות בלילה הקודם, אותה אני מעטרת בצעיף אופנתי ובמעיל ארוך. אבל בבוקר הזה, הייתי מרצה אורחת בביה”ס של הבן הבכור ולכן דווקא באותו בוקר נאלצתי לוותר על הפיג’מה ולצאת מהבית כשאני מחופשת למרצה מתוקתקת מהארוורד, או לפחות מהבינתחומי.
לפיכך, ארזתי מבעוד מועד גם את התיק האהוב עלי, ומילאתי אותו בכל הדברים שחשבתי שאזדקק להם וגם בעוד כמה שלא: הלפטופ שעליו שמורה ההרצאה, אייפון (5), ארנק, משקפיים, ותיק האיפור החדש דנדש שלי שחברותי קנו לי בזעת אפיהן המפודרים. כשדחפתי אותו לתיק אמרתי לעצמי, הנה לך ההזדמנות הראשונה להתאפר כמו כל בנות ישראל – באוטו.
למה, אתם שואלים את עצמכם, זה כל כך חשוב לה לפרט מה היה לה בתיק, את מי זה מעניין? ובכן, כשמופיע אקדח במערכה הראשונה, מן הסתם יהיה רצח במערכה האחרונה, ורצח של תיק, גם אם הוא לא של פראדה, הוא לא דבר של מה בכך.
כך יצאנו לדרכנו, הילדים, אני, והתיק.
אחרי שהורדתי את הבן בביה”ס הגעתי לגן. שם יש לי ולביתי טקס קבוע קטן. אנחנו נכנסות יחד לגן, מציירות ביחד ציור, כזה שכולל בדר”כ נסיכה אחת, שתי פיות ושלושה פרפרים ונפרדות בנשיקות בחיבוקים. כל הטקס הזה לוקח כעשר דקות גג, וזה גם במקרה שהושפטתי לצבוע כל פרפר בצבע אחר.
אחרי סשן ציור הפיות, יצאתי לי מהגן, ונכנסתי לאוטו כולי דרוכה לקראת סשן הציור הבא, הלא הוא טקס האיפור. הסתובבתי למושב האחורי בכדי להוציא את תיק האיפור, אבל לא ראיתי כלום. אני רוצה להתעכב שניה על השניה הזו שבה הסתובבתי למושב האחורי ולא ראיתי כלום.
אנשים בגילנו, ובמיוחד אני, כבר השלימו עם התופעה המוכרת של בגידת הזכרון בגיל המעבר. אם זה הדבר היחיד שיבגוד בי בחיים, דייני. אבל כשהסתכלתי אחורה, חשבתי שקרה לי משהו בכלל אחר, כמו איבוד חלקי של כושר הראיה. כי אני, השארתי את התיק רק לפני עשר דקות במושב האחורי על הרצפה ועכשיו אני מסתכלת על המושב הזה ולא רואה שום תיק. אבל אני כן רואה את המושב האחורי.. משהו פה לא מסתדר.
רגע, אולי זה בכל זאת הזכרון. אולי לקחתי בלי משים את התיק איתי לתוך הגן. אולי שכחתי אותו בבית. הגיוני. אני שוכחת הכל אז למה לא שכחתי משהו שלא עשיתי לפני עשר דקות?
חזרתי לגן. אין תיק.
חזרתי הביתה. אין תיק.
חזרתי לאוטו לבדוק שוב. אין תיק.
המסקנה העגומה היא שלוקח לבנאדם בערך 20 דקות לעכל את המציאות שעומדת בפניו. 20 דקות!!
אין תיק. אין מחשב נייד. אין אייפון 5. אין משקפיים. אין ארנק. אין כרטיסי אשראי. אין כרטיסי קופ”ח. אין כרטיסי הנחה. אין כרטיסי חבר. אה.. ואין גם תיק איפור.
בקיצור, אין חיים.
אז מה יש?
יש גנבים, אפילו די מתוחכמים, יש שוד לאור יום בשכונה שמתפארת בהגנה הקפדנית על תושביה, יש תחושה מאוד לא נעימה של חוסר אונים, שנכנסים לך עמוק לתוך החיים, יש תחושת אובדן של כסף, של חפצים, של מסמכים, אבל תיק אין. אין. אבל תפסיקי להתבכיין ותפסיקי להתלונן!
מוסר השכל:
1. על ראש הגנב לא בוער הכובע!
2. לעולם אל תשים את כל הביצים בסל אחד. בטח לא בתיק אחד.
3. לעולם אל תשאיר את התיק עם כל הביצים באוטו. כן, גם אם הוא מתחת למושב. כן, גם אם אתה יוצא מהאוטו לשנייה! לחלקיק שניה! לננו שניה!
4. לא לזלזל בגנבי ישראל. הם לא עובדי נקיון רעבים ללחם ומסכנים. כמו כל ישראלי אחר הם יוצאי סיירת מובחרת, אנשי הייטק, מתוחכמים, שקטים ומהירים. וכן, הם מאוד מצליחים בקריירה החדשה שלהם.
5. אם לא תעשה טעויות טפשיות (להשאיר תיק באוטו) לא תצטרך לשלם עליהם במשך שבוע שלם (לסדר את ידית הדלת הפרוצה של הרכב, להגיש תלונה במשטרה, לבטל את כל כרטיסי האשראי ולקחת חדשים, ללכת למשרד הפנים להוציא תעודת זהות חדשה, ללכת למשרד הרישוי להוציא רשיון נהיגה חדש, להוציא כרטיסי קופ”ח חדשים לך ולכל הילדים,
והכי חשוב – לא תצטרך לאכול את הלב.
