הבוקר של יום הבחירות תמיד מזכיר לי את הבוקר שבו אתה ממלא לוטו לקראת ההגרלה שתערך בערב.
יום של תקווה. יום שבו אתה מסתובב עם חיוך דק מרוח על הפנים כי עוד רגע יהיה כאן שינוי. מחר כבר תתעורר לבוקר שכולו טוב. שתהיה לך בו הרבה יותר יכולת להשפיע על החיים שלך, הרבה יותר החלטות, שאף פעם לא יכולת, לקבל.
ממחר הכל יהיה יותר ורוד. הדשא יהיה יותר ירוק. השמיים יותר כחולים.
ממחר אתה כבר אדון לחיים שלך. לוקח את המושכות. עושה את כל מה שרצית לעשות. מגשים את כל החלומות שחלמת להגשים.
אתה מסתובב כל היום בתחושה שהנה זה קורה, הנה זה אפשרי, רק עוד מאמץ קטן. רק עוד טיפת מזל. אבל בערב, המציאות שוב טופחת על פניך. המספרים לא הסתדרו. שוב לא עלית בגורל. למרות שכל כך רצית. כל כל חלמת על שינוי.
זה החיים שלך. לא מגיע לך לחיות חיים הרבה יותר טובים?
אבל המשדר במרכזי בטלויזיה לא משאיר מקום לספק. המספרים שעלו בגורל הם לא המספרים שלך. היית חייב מס דו ספרתי כדי לנצח אבל קיבלת את המספר 8. אין סוף. אין סוף לתסכול. אין סוף לזעם. שוב מישהו אחר לקח את כל הקופה ואתה נשארת עם החיים שהיו לך. עם המנהיגים שהיו לך. עם ההשפעה שכל כך רצית להשפיע. עם החלטות שכל כך רצית לשנות.
אבל עכשיו אתה מבין שאתה כבר לא מסוגל. זה לא המשחק שלך. זה המשחק של הגדולים. יאללה נחכה בסבלנות עוד ארבע שנים.
אבל אולי, רק אולי, קטן, קטנטן, אולי כן הכל ישתנה?
אולי כן יהיה לנו מזל? אולי כן נעלה בגורל?
הרי זה כל העניין. התקווה. התקווה לשינוי גדול מהחיים.
גם עם הסטטיסטיקה נגדנו.
אבל התקווה הזו הולכת ללוות אותנו. לפחות עד הערב..
