בפעם הראשונה שפגשתי את יהונתן הוא היה בן 19.
היו לי שלושה ילדים וחיפשתי להם בייביסיטר לשעות אחר הצהריים. טל, הבייביסיטר הקודם שלי, היה כדורסלן בנבחרת ישראל לנוער ובדיוק התגייס לצבא כספורטאי מצטיין. הוא המליץ לי על יהונתן כמחליף. קבענו להפגש בקאנטרי השכונתי. כששאלתי איך אזהה אותו, הוא ענה: “את כבר תזהי אותי”. כשהגיע, בחור צנום ושזוף עם ראסטות עד התחת, לא הייתי בטוחה שאני רוצה שזה יהיה הוא.
שאלתי: “למה אתה לא הולך לצבא?” “זה לא בשבילי”. הוא ענה. “איפה למדת בביה”ס?” “עזבתי את בית-ספר בגיל 14” הוא סיפר לי. “טסתי עם הורי לקוסטה ריקה לחופשה והחלטתי שאני לא חוזר. נשארתי בחו”ל לבד 4 שנים. הייתי בקוסטה ריקה, מקסיקו ואינדונזיה. בעיקר גלשתי, עבדתי לפרנסתי ופגשתי אנשים מדהימים מכל העולם”. שאלתי: “איך ההורים שלך נתנו לך?” והוא ענה: “לא היתה להם ברירה”. בררתי את זה עם אמא של יונתן שרק ההכרות איתה נסכה בי הרבה שלווה. היא אמרה לי: “ידעתי שרק אם אשחרר אותו, הוא יחזור. אבל בעיקר סמכתי עליו”. התלבטתי קצת אבל בסוף החלטתי שגם אני יכולה לסמוך עליו והפקדתי בידיו את שלושת הילדים ההולכים בתלם שלי. כולם התפלאו איך אני נותנת לדמות כל כך לא חינוכית להיות מורה דרך לחיים של הילדים. אבל אנחנו (הא’ ואני) חשבנו שזה דווקא נכון לתת לילדים זוית ראיה קצת שונה על החיים. ואכן הזוית שבה יהונתן מסתכל על החיים שונה מכל מה שהכרתי.
גם אחרי שהפסיק לעשות בייביסיטר לילדים נשארנו בקשר קרוב. עבור הילדים הוא חבר נפש ומורה דרך. עבורנו הוא הילד המתבגר שעוד אין לנו, שמתקשר לשאול מה יש לאכול לצהריים, או לספר שהוא ממש מאוהב, או להתלבט על המשך דרכו בעולם. ובדיוק כשהיה נדמה שהוא קצת הולך לאיבוד בתוך העולם הזה, הוא התקשר אלי יום אחד ואמר לי: “כתבתי ספר”.
אני לא יודעת כמה מכם חלמו או חולמים לכתוב פעם ספר. נראה לי שכולם. אבל יהונתן באמת באמת כתב והוציא ספר לאור בגיל 23!
ולא סתם ספר. ספר זכרונות. סיפור חיים. של בחור בן 23. וכמו שתקראו בספר, יש לו סיפור. חופים טרופיים. גלישת גלים. אנשים מכל העולם. ואפילו סקס. אבל בעיני זה בעיקר מסע התבגרות. של ילד שבחר לנתק את הכבלים אולי קצת מוקדם מדי. ולא פחד מהלבד. ולא פחד מהלא נודע. טוב, אולי קצת כן אבל התגבר. והתבגר. והתמכר לתשוקה הגדולה שלו. הגלים.
ומי מכם שמורגל בכתיבה, אפילו בפייסבוק, יודע שכתיבה של ספר זה לא עניין של מה בכך. בהתחלה זה אולי נראה מדליק אבל בסוף זה שורות שורות של עבודה מאוד קשה. ויהונתן לא הסתפק בזה. הוא מוציא את הספר שלו בהוצאה עצמית ומתכונן למכור את אלף העותקים שהדפיס על חשבונו דרך הפייסבוק, חנויות הגלישה והרבה הרבה עבודת רגליים.
אני מאוד מתרגשת ואפילו קצת גאה ביהונתן. במוטיבציה, בנחישות ובעיקר ביכולת לחלום בגדול. ובעיקר בעיקר ביכולת להוציא את החלום הזה לפועל, ובאמת להגשים אותו. ואת זה כנראה יהונתן לא למד בשום בית ספר.
אז ממליצה לכם לקרוא את הפרולוג שכתב יהונתן בדרכו המיוחדת לספר, ואח”כ לרוץ לחנויות, או לפייסבוק, ולרכוש לכם חלום קטן שהתגשם.
“הגל שאינו נגמר” – יהונתן פלטשר, פרולוג
הרשמו לרשימת התפוצה
