הכל התחיל כשנתתי קרדיט לתמונה שצילם עודד (אנגל) בהופעה של דנה ברגר כששמתי אותה בבלוג שכתבתי. אח”כ גיליתי שגם לו יש בלוג וגם הוא אוהב מוזיקה ושהוא כותב בצורה שתמיד מוציאה ממני כמה דמעות. (גם את התמונה של הדיסקים הוא צילם)
ועכשיו בלוג שכתבתי, גרם לו לשבת ולכתוב, וגם לפרגן לי ברמות שלא האמנתי שקיימות. (http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=2290643)
מוסר השכל:
1. אפשר לעשות חברים בפייסבוק. אפילו אם הם רק וירטואליים.
2. תמיד כדאי לתת קרדיט. מי יודע לאן זה יכול להתגלגל. בדר”כ רק למקומות ממש טובים.
3. יש עוד אנשים מפרגנים בעולם… !!! .
4. כשאני משפיעה על אנשים לכתוב זה הכי עושה לי את זה בעולם.
ועכשיו תקראו את הבלוג שלו על מוזיקה. על שירים. על מילים. על זכרונות. ועל איך שהם משפיעים עלינו
אפשר בבלוג שלו:
http://www.tapuz.co.il/blog/net/userBlog.aspx?blogId=120483&date1=12&year1=2011
ואפשר גם כאן:
אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה / עודד אנגל
היה לי פוסט בראש מזמן. בספטמבר, קראו לו “שיעור ביהדות” בסוגריים של הכותרת היה אמור להיות כתוב משהו כמו (מצטער אבא, לא מה שאתה חושב). כשהגענו הביתה השתפנתי ולא כתבתי אותו.
אח”כ באוקטובר היה לחבר שלי יום הולדת, ורציתי להוציא את הכל שוב, כי הפוסט גם היה קשור אליו ורציתי להקדיש לו אותו….ושוב התעלמתי.
ודווקא אתמול, סטטוס קצר בפייסבוק של בת דודה שלי מירי שכתבה אתמול “משתדלת וזה בוודאי מועיל” מתוך “עוד נגיעה” המופתי של הנטאשות, מתוך “שינויים בהרגלי הצריחה” (המושלם) הדליק לי טריגר, באתי הביתה והשיר לא יצא לי מהראש, לקחתי את לוטן לאמבטיה ושמתי לנו את האלבום באייפון ושמענו תוך כדי. הבוקר כשנסעתי למשרד שמעתי אותו מתחילתו ועד סופו….והוא לקח אותי לעוד מסע אחורה בזמן, והעיר אצלי כל מיני שדים רדומים בדיוק כמו מה שקרה לי בספטמבר…..והחלטתי לא לקבור, זה לא פוסט חשוב (הם אף פעם לא….) ואולי גם לא ממש קל (זה גם בטוח אף פעם לא….) אבל זה פוסט, הוא בתוכי ואני מחליט להוציא אותו.
הייתי בהופעה של היהודים באמפי שוני בבינימינה, התרגשתי נורא, ההופעה שלהם, עוצמתית ומרגשת כהרגלה, פתאום לקחה אותי למקומות ששכחתי מהם, המוסיקה הזיזה אותי…מבפנים.
נזכרתי איך גיליתי את היהודים, זכרתי הכל, הייתי חייל, היה מוצ”ש, הייתי באילת בבית של ההורים, היה אז ערוץ 2 הנסיוני, הוקרן אחה”צ הקליפ של “הזמן שלך” מאלבום הבכורה שלהם “מציאות נפרדת”. הקליפ היה עלוב ברמות (יש קטע מצחיק בדיסק האוקסטי של היהודים מהיכל התרבות בו טום פטרובר מספר איך הם באו לטמירה ירדני וביקשו ממנה כסף לעשות קליפ, והיא רשמה להם צ’ק של 150 ש”ח…) אבל ישבתי מול המסך וכל גופי הצטמרר, הגיטרות, הצלודיה, הקול הרך והעוצמתי של אורית שחף (לפני שהיא רק בעיקר צעקה). ידעתי שאני חייב ללכת לשמוע את הדיסק הזה (כן, פעם זה היה ככה, הייתי שומע שיר, הולך לחנות הדיסקים, מקשיב לאלבום באוזניות וקונה את הסידק אם הוא טוב….).
השבת יצאה וירדתי לחנות הדיסקים האילתי שנקראה אני חושב פופ-מיוזיק ?! (אולי האילתים שפה יוכלו בתגובות להגיד לי איך קראו לחנות ההיא בקניון האדום…) ביקשתי לשמוע את הדיסק, ושמתי את האוזניות המפנקות (פעם היו חנויות מוזיקה עם עמדות שמיעה….איזה כיף זה היה) על האוזניים, והבחור מהחנות לחץ PLAY על שיר מספר אחד, מחפש תשובה.
למי שלא מכיר, הדיסק מתחיל בתיפוף קל על ה-HI-HAT של התופים…..
ועכשיו 16 ומשהו שנים אחרי, אני זוכר את הצמרמורת שאפפה את כל גופי בחנות…משם הכל היה היסטוריה, מצאתי את אחד אלבומי הרוקנרול הכי טובים שיצאו פה אי פעם, ומצאתי אהבה לכל החיים, אפילו היום בגילי המופלג ובהסתכלות על כך שהטקסטים שלהם טיפה ילדותיים לגילי היחסי….שלא לדבר על קהל היעד שלהם.
אבל כשהייתי שם בהופעה כל-כך התרגשתי, כל שיר הזכיר לי מי הייתי ואיפה הייתי בכל האלבום הזה, נזכרתי איך הייתי חייל, נזכרתי במי שהיה אז החבר הכי טוב שלי, מי שהיה אח שלי…נזכרתי איך נסענו ביחד באוטו שלו לירושלים ואמרתי לו שיש להקה כזאת שנקראת היהודים וסיפרתי לו את כל הסיפור על הקליפ והחנות דיסקים והצמרמורות…והשמעתי לו אותו….וגם אותו שביתי בקסמם. ואחרי זה כשעבדנו ביחד, הוא השיג לי את העבודה הראשונה שלי בהייטק לפני 15 שנים, היינו יוצאים פעמיים שלוש בערב לאיזה פאב מסריח בנחלת בנימין, הייתה שם ברמנית מתולתלת בשם גלי, והיא הייתה שמה לנו את הדיסק הזה שוב ושוב, ואנחנו היינו יושבים על הבר ושרים את כל האלבום מתחילתו עד סופו והיא רק הסתכלה עלינו ברחמים מרובים של מי זה הזוג חננות האלה שלא מצליח להשיג זיון ומזייף לי בבר עכשיו….
וחשבתי על זה שאיך היום הוא כבר לא בחיים שלי וקראתי לו בן-זונה בליבי בהופעה…וחשבתי על למה הוא לא בחיים שלי…ואיך עכשיו בערך באותו חודש, אבל 16 שנים אח”כ, “בן-זונה” אחר היה בחיים שלי, והוא היה בדיוק בביקור בארץ.
ולא סתם הבן זונה השני במרכאות….כי השני הוא איזה לם-לם אחד מאוסטרליה שמצא אותי אחרי שהוא ראה את סופר נני בקצה השני של העולם וטרח וכתב לי הודעה קצרה, סתם להגיד שהוא ראה והתרגש והוא מחזק….אבל התחלנו לדבר, ופתאום אני מוצא את “האח” שלי בקצה השני של העולם…והוא איזה נפש תאומה שלי ומפריד בינינו אוקייאנוס שלם, או שניים, אבל למרות שהוא שם ואני פה, באותם ימים כשדנה שאלה אותי: “תגיד מי היית אומר החבר הכי טוב שלך ?” אז חשבתי על זה ואמרתי לה שאני מניח שזה הוא, עד כמה שזה ישמע מוזר ולא הגיוני.
בא ה”בן זונה” הזה מאוסטרליה והכניס אותי לחיים שלו, ובאותה הופעה של היהודים הבנתי איך בן זונה אחד שהיה בחיים שלי יותר מ-14 שנים ושלא עשיתי לו דבר רע מעולם, פשוט נעלם מחיי וכמה המוסיקה של היהודים מזכירה לי אותו ולצערי תמיד המוסיקה שלהם תזכיר לי אותו…. ואיך זר מהרחוב האוסטרלי שלא הצליח לבוא איתי להופעה הזאת…פשוט עשה את ההפך הגמור….
וזה היה השיעור ביהדות שלי אותו ערב, כעסתי והתרגשתי והזלתי דמעות…..כשתום פטרובר שר מילים כמו: “תמשיך להתפלל החירש למעלה, אומרים שהוא שומע כל אחד”.
השיעור שלי היה בחברות, במוסיקה, בזכרונות.
ומאתמול אני חווה שוב עוד מסע שכזה…קלטתי כמה האלבום “שינויים בהרגלי הצריחה” מזכיר לי המון דברים.
הייתי סטודנט במכללה בכרמיאל, עשיתי לי עותק של הקסטה של האלבום מאחותי יעל. כבר אהבתי את הנטאשות והיה לי את אלבום הבכורה שלהם, וכמו כל ילדי התיכון שכמוני נורא ריגש אותי שיש להקה שבאה ושרה בפריים טיים: “הירקון זורם לים, הזונות גם”…. אבל האלבום הזה…זה משהו אחר.
לא מזמן ביום נישואין שלנו, היינו במסעדה והיה שיר ממנו ברקע ואמרתי לדנה שאני חושב שזה האלבום שהכי מזכיר לי את תחילת הזוגיות שלנו…. הייתי מצטט אותו כל הזמן במכתבי האהבה שלי לדנה, בפתקים שהייתי משאיר לה בכל מקום.
הייתי בתקופה המרדנית שלי ביותר, שם במכללה, נסעתי ללמוד י”ג, לא כי רציתי, אלא כי ההורים שלי שכנעו אותי וכי מלא חברים שלי עשו את זה…..סיימתי שם שנה, רציתי לעזוב ואז עשיתי עסקה עם אבא שלי, שאם הוא יפסיק לעשן (אחרי כמעט 40 שנות עישון ומצב של 4 קופסאות ליום….) אני אמשיך לי”ד. הוא עמד בחלקו של העיסקה….וגם אני.
גילוי נאות, כי ההורים שלי בטח כבר מתים להעלות את זה, בזמנו צעקתי עליהם שהם הרסו לי את החיים עם המכללה הזאת (לא פחות ולא יותר….), כשבדיעבד, כנראה כל מה שאני ומי שאני וכל מה שקרה לי בחיים הבוגרים קרה בזכות/למרות המכללה….אז אמא ואבא…אני חוזר בי: לא הרסתם את החיים שלי…להפך, פגשתי שם את דנה…..!!!!
אבל אני זוכר שבסוף שבוע אחד שהייתי בבית מהמכללה, שמעתי את הדיסק הזה בפול ווליום בחדר, היה בוקר, אף אחד לא היה בבית, האחיות שלי עזבו את הבית, ההורים שלי בעבודה…המיטת נוער שלי הייתה פתוחה לשתיים (עכשיו אני נזכר שערגה שגם את בתוליי איבדתי על המיטה הזאת….), עמדתי עליה ורקדתי עלייה בטירוף לצלילי “עשי לי את המוות” וארקדי דוכין המשתולל….הגיטרות ניסרו את החדר, התופים של ז’אן פול הלמו בחוזקה…..ואז כ-13 שניות לפני סוף השיר המוזיקה נחלשת ותופים הולמים בעוצמה מתגברת וארקדי אומר, בהתחלה חלש ואז צורח את זה: “אולי את שוב רוצה להצטרף לאיזה כת, או מועדון לאנשים עם בעיות או לנשים מוכות גורל !!!” ואני צורח איתו….ואני חושב שהיה לי משהו ביד שדימה מיקרופון, או שדמיינתי שאני מנגן בגיטרה, אבל ברגע שסיימתי לצרוח “או לנשים מוכות גורל” והבית לרגע השתתק קלטתי משהו בזווית העין שלי….אבא שלי עמד שם, ואני כל-כך זוכר את המבט שלו על הפנים של: “איפה ? איפה טעיתי שזה מה שיצא לי….”
זה היה מצחיק נורא, אולי באותו רגע לא, אבל עכשיו, 20 שנה אחרי, זה נורא מצחיק אותי.
ונזכרתי היום בקו הזינוק…נזכרתי איך הבנתי שבסוף יש קטע ששומעים אותם שרים הפוך והלכתי וטרחתי להקליט את הקטע הזה במחשב ואז השתמשתי בתוכנה לנגן את זה הפוך כדי להבין מה הם אומרים, וגיליתי שפשוט הם שרים: “ואני מתבלבל ונופל”….
ונזכרתי איך כשגידי גוב הוציא את “לילה גוב 1” אוסף הביצועים החיים שלו מהעונה הראשונה של לילה גוב, אז שמעתי ראיון איתו עם יואב קוטנר ברדיו, וזה אני חושב השיר שפותח את האוסף, ויואב קוטנר שאל אותו: “תגיד אתה יודע על מה השיר על קו הזינוק” ?! והוא אמר….”הא…הא…לא ממש”, ויואב קוטנר הסביר לו שזה על זוג שמזדיין….וגידי גוב התחיל לגמגם שם במבוכה…גם זה היה מצחיק.
וקלטתי איך כבר המון שנים, בכל ברכת חתונה שכתבתי לזוגות, ציטטתי את “עוד נגיעה”….איך תמיד אני כותב לזוגות:
“עוד נגיעה ועוד עצב הכל כאן מוכר בעצם. אנחנו ביחד בכדי לחיות לנצח
