לא סתם אמר רבי נחמן מברסלב:
“כל העולם כולו
גשר צר מאוד
והעיקר, והעיקר
לא לפחד, לא לפחד כלל”.
כי פחד, הוא רגש מאוס, מעצבן, מיותר. כמו שנאה. כמו קנאה. עדיף לנו בלעדיו. אבל אני שמתי לב שפחד, כמו הרבה תכונות אחרות כנראה, מודגשות ומחמירות עם הגיל. זה לא שאנחנו כבר זקנים או משהו כזה אבל דברים שפעם פחדנו מהם רק קצת, עכשיו עכשיו נראים לנו הרבה יותר מפחידים ומאיימים. זה כנראה לא במקרה שקפיצות בנג’י עושים רק בגיל 20..
קחו לדוגמא את הפחד שלי מטיסות. פעם זה היה רק בקטנה. בשניות של ההמראה והנחיתה היה הפחד מבקר אצלי לכמה שניות ואז נעלם. עם הגיל הוא כבר בא להתארח. אפילו מבקש כוס תה. באתי כדי להשאר, הוא אומר. לפעמים הוא שותה רק חצי כוס ונעלם בלי שום הסבר, גם בלי להגיד תודה. לפעמים מבקש כוס שניה.
דברים שאף פעם לא פחדנו מהם פתאום מפחידים אותנו. פתאום מעסיקים אותנו. למשל למות. עד לפני כמה שנים מי חשב על זה בכלל. מוות היה משהו ששיך לזקנים או למסכנים. והנה עכשיו הפחד הזה מתגנב לי למחשבה בכל שניה. בכל כאב ראש. בכל מסיבת יומולדת בגן. כן, גם ברגעים יפים ומרגשים, מתגנבת לה המחשבה שהנה עוד מעט זה נגמר.
זה ממש לא Cool לפחד. זה רגש שלא מתקבל בהבנה. בטח לא באהדה. ראו את הילד הפחדן מביה”ס או מהצבא. אנשים לא מבינים פחד של אחרים. כי ברגע שהמנגנון הספציפי לא מופעל אצלם הם לא ממש מסוגלים להבין למה אתה כל כל מפחד מג׳וק, או מחושך, או מזריקה. זה שום דבר. זאת רק זריקה קטנה וזה עובר. יאללה, תתגבר.
כשאתה ילד עוד יש לך לגיטימציה לפחד. אבא ואמא ישבו ליך בלילה ויסבירו לך שאין מה לפחד מהחושך. הוא בכלל לא מפחיד. וגם אין מפלצות, ואין דרקונים. רק באגדות. אבל כשאתה מבוגר השער לפחד נסגר בפניך. האופציה לא קיימת.
“תתגבר תתגבר
כך אומר לי הקול
להיפגע וליפול
כל אחד יכול” (ארקדי דוכין)
אבל ההתגברות על הפחד היא תמיד לא קלה, לא תמיד אפשרית, בטח בלי עבודה מאומצת שלא תמיד אתה מסוגל או רוצה להשקיע אותה סתם באמצע החיים, ובסל הפחדים שכל אחד נושא עימו, בוודאי אי אפשר להתגבר על כולם. קצת אמפטיה אולי היתה עוזרת אבל גם היא בדר”כ בלתי אפשרית. כי אנשים סביבך בדר”כ עסוקים בפחדים של עצמם ולכן לא באמת מסוגלים להבין את הפחד שלך. לא באמת מסוגלים להושיט לך יד.
הם משאירים אותך להתגבר על הפחד שלך. לבד.
ולהשאר לבד זה כבר פחד אחר לגמרי.
