אף פעם לא הייתי באמת מכורה לסם הלבן.
בצעירותי רציתי מאוד להשתייך לחבורת הג׳אנקים שהחבר שלי היה אחד מהם, המכורים הכבדים, אז מאוד השתדלתי. הזרקתי במנות גדולות. אפילו סיגלתי לעצמי טכניקה לא רעה וגם למדתי להנות מהסוטול שבא עם כל הלבן הזה בעיניים.
השקט הזה.
הלובן הזה.
ההרגשה שאתה שואף לתוכך אויר קר וצלול.
מטייל בתוך נוף שמימי.
בתוך צלילות טהורה.
עברו כמה שנים והגיעה הנפילה. קשה. כואבת. שגרמה לי לצלול לתהומות עמוקים.
חודשים ארוכים לקח לי להתאושש ממנה. להבריא את גופי ואת נפשי.
אחרי שנתיים של הפסקה חזרתי לסם. בעיקר בגלל לחץ חברתי. אבל מאז אני שם ברגשות מעורבים. הפחד השתלט עלי. זכרון הנפילה הקשה זורם בעורקיי. אני נזהרת. לפעמים אפילו נזהרת מדי עד שאני לא מצליחה להגיע לרמת הסוטול הבסיסית ביותר. אני שם ולא שם. מסתכלת מהצד על עצמי. נאבקת בפחד.
אבל הנה תמונות של המכורים הכבדים. אלה שאין להם פחד. אלה שחיים את החיים עד הקצה. תרתי משמע.
עד התהום, עד הקצה
עד שניפול ונתרצה
עד שזה נגמר
עד שזה עבר
אני כאן ואתה שם.
