תמיד אני בוכה בלוויות.
לא, אני לא בן אדם דתי. אולי דווקא בגלל זה.
משהו בארעיות הבלתי נתפסת שלנו בייקום הזה, העובדה שאנחנו אפס קצהו של הפסיק בסיפור הלא באמת ברור הזה, שאין לו התחלה ואין לו סוף, רק אמצע.
אדם חי לו את חייו שבעים, שמונים, תשעים שנה, (וזה כמובן במקרה הטוב). בסטטיסטיקה זה בטח אומר אפס נקודה המון המון אפסים בלתי נספרים ממש של תקופת החיים שאנחנו מכירים, ואחרי לכתו משאיר בסה”כ ענן אבק ומעט מדי זכרונות אצל מעט מדי אנשים.
במקרה של היום מדובר באבא של חבר ממש טוב, שמואל שגב, שנפטר בגיל 86, היה עיתונאי, היסטוריון וסופר, והשאיר אחריו לדורות הבאים כמה ספרים בינהם הספר “בודד בדמשק” שיצא רק לאחרונה בהוצאה מחודשת בו חשף מידע חדש על סיפורו של המרגל האגדי “אלי כהן” בפרשת הריגול החשובה בתולדות מדינת ישראל.
חשבתי על הדור הזה של ההורים שלנו, שהתחיל, טפו טפו טפו, לגרום לנו להמיר מדי פעם את מפגש הקפה של יום שישי במפגש בבתי קברות. מדובר באנשים שהיו שותפים בבניית הארץ, במלחמה על עצמאותינו, שתמיד יש להם סיפורי גבורה, סיפורי קרבות, סיפורי יצירה עסקית, ובעיקר הם יכולים לסיים את חייהם בתחושת סיפוק אמיתית שתרמו תרומה מהותית לחזון הציונות ולהקמתה של מדינת ישראל.
לא יכולתי שלא לתהות מה יהיה איתנו, עם הדור שלנו. בסה”כ, ובלי לעשות הכללות כמובן, כי תמיד יש יוצאים מן הכלל, אנחנו אנשים טובים, ילדים טובים, הורים טובים, בני זוג טובים, או לפחות משתדלים, עובדים טובים, וחברים טובים, שנהנים ממשחק כדורגל טוב בשבת עם פיצוחים, ללכת לים עם בירה קרה וחברים, ובטח בעוד עשרים שנה הכי הכי נהנה לשחק עם הנכדים.
לא המצאנו את החשמל, לא את המכונית החשמלית, אנחנו בקושי יודעים להסביר איך עובד הדוד חשמל. במקרה הטוב המצאנו איזו אפליקציה. לא הבאנו את השלום (בינתיים), לא הצלחנו להביא צדק חברתי, אבל עדיין יש לנו חיים שלמים ומלאים. הקמנו משפחות. כבשנו יעדים. (טוב, גואה זה בעצם לא ממש יעד), ידענו אהבות ואכזבות. חלמנו וגם קצת הגשמנו.
שמעתי את ההספדים המרגשים שספדו לשמואל שני בניו, שסיפרו חלקיק קטן ממה שהיה ועשה במהלך חייו, חיים שלמים וכמה רגשות שנכנסים לשלושה עמודי טקסט, ולא יכולתי שלא לחשוב: אז מה בעצם אנחנו משאירים אחרינו? מה ישאר מהסיפור שלנו? מי יידע באמת לספר אותו? מי בכלל ירצה להקשיב לו?
נראה לי שעליתי על עוד אי צדק פואטי של המוות. שהרי את הדברים הכי יפים אומרים על אדם אחרי לכתו. נראה לי שזהו המעמד היחיד בחייו של אדם, (טוב, לא בדיוק בחייו) שבו עומדים האנשים הקרובים לו ביותר ומדברים ממש אליו. לא עליו. מספרים לו כמה הם אוהבים אותו. כמה הוא יקר להם. איזה אדם נפלא הוא היה. איזה אדם בכלל הוא היה בעינהם. ואיזה דברים נפלאים הוא עשה. ואיך השפיע על חייהם.
בחיים אין כמעט מעמדים כאלה. אנשים כמעט לא אומרים דברים כאלה, בטח לא בפנים. בטח לא בצורה מסודרת. חוץ ממשפט קטן של “אני אוהב אותך” פעם בעשור. וגם זה בלי הסבר, בלי פרוש, בלי פרוט.
חשבתי על אבא של א. זכרונו לברכה שנפטר בפתאומיות בלי שיכולנו לספר לו כמה אהבנו אותו, איזה בן אדם מיוחד ונפלא הוא היה, כמה כבוד והערכה היתה לנו אליו, כמה הערכנו את עזרתו ונדיבות ליבו, שלא לדבר על תרומתו למדינה במעשים שהשתיקה יפה להם. אני חושבת שהוא ידע את כל זה, אבל בכל זאת אם היינו יכולים להגיש לו את זה על שלושה עמודי A4 בצורה מסודרת, זה היה יותר נחמד לא?
למה צריך לחכות בשביל זה לסוף הדרך? למה לחכות לרגע האחרון בשביל לסגור קצוות, לבקש סליחות? למה אני לא יכולה לשלוח מייל לאבא ואמא שלי, ככה סתם ביום חול של אמצע החיים ולהגיד להם כמה אני אוהבת אותם, כמה אני מעריכה את כל מה שהם עשו, עושים ויעשו בשבילי, ככה בשקט. בלי סיבה מיוחדת. בלי ארוע חגיגי.
אולי נקים איזה סטארטאפ, או לפחות נבנה איזה אפליקציה, שבה אחת לכמה זמן נגיד לאנשים שאנחנו הכי אוהבים כמה אנחנו אוהבים אותם, ולמה, ומה בדיוק אנחנו הכי אוהבים בהם, ככה בצורה מסודרת. ונשלח להם את זה באס.אם.אס ב-30 אג’. והם יחייכו לעצמם לרגע, בהנאה גדולה אני מניחה, ואולי אפילו יעשו לזה share.
מה אתם אומרים? יש משקיעים באולם?