על מגניבות ועל הפער שבפער הדורות

שמעו סיפור.

אתמול הייתי בבר מצווש של חברים טובים.

בר מצווה, תעשו את החשבון לבד, תופסת את הורי החתן בשלהי שנות ה- 40, בואכה שנות ה- 50 שלהם.

אבל היום, בתחילת המאה ה- 21, ה- 40 זה ה- 30 החדש וה- 50 זה ה- 40 החדש, ובקיצור, אנחנו, קרי,  הורי החתן וחבריהם, תופסים את עצמנו די צעירים ברוחם ואולי אפילו בסתר ליבנו, בלי שאף אחד ישמע, אפילו קצת מגניבים.

כי הרי אנחנו נראים די טוב (לגילנו) ואפילו משתדלים לעשות ספורט באופן קבוע. אנחנו אוהבים לצאת, בעיקר למסעדות (אבל גם זה נחשב יציאה) ואולי אפילו למועדון מדי פעם. מסיבה סוערת מדי כמה פעמים. אנחנו מאוד אוהבים מוזיקה ואפילו מתעדכנים בפלייליסט העכשווי של גלגלצ. אנחנו אוהבים לרדת על איזה בקבוק יין לבן (או שלושה) בארוחת צהריים של החבר'ה, לשתות אספרסו בסוף הארוחה ולהנהן בהסכמה כששלומי שבן שר לנו ברקע: "החיים שלי טובים.."

אז כשהסתכלתי על עצמי במראה רגע לפני היציאה לבר מצווש, שהיתה אגב הכי מגניבה שהייתי בה לאחרונה, הרגשתי, אני חייבת להודות, די מגניבה בעצמי. כבר לא נראית כמו ילדה אבל עדיין נראית צעירה (לגילי), לבושה בשמלה צבעונית ואפנתית, נעולה בסנדלים ורודות כמיטב האופנה, ובקיצור, לגמרי לגמרי מגניבה. (המילה "מגניב" על תצורותיה השונות היא המוטיב החוזר בסיפור שלי, אם לא הבנתם את זה עד עכשיו..)

כשהגענו לארוע (המגניב, כאמור), פגשתי את חברי וחברותי, כולן כאמור כוסיות על ומגניבות ביותר. מזגנו לעצמנו כוסית יין לבן, נהננו מהאוכל הטעים ומהאוירה המדליקה שהמארחים יצרו למעננו, התנועננו לצלילי השיר שחתן השמחה והלהקה המגניבה שלו ניגנו לנו, קפצנו לצלילי הופעה של הרכב גא'ז ממש ממש מגניב שהופיע בפנינו, ובקיצור, הרגשנו ממש ממש צעירים ברוחנו ובגופנו, שלא לומר חלילה שוב  - מגניבים.

ואז, כשעשן ההופעה החל להתפזר, ואדי האלכוהול החלו להתפוגג, הבחנו כי את רחבת הריקודים תופסים אנשים קצת פחות מוכרים לנו. מה שנקרא לא מהמלייה החברתי הקרוב שלנו.

אני התבוננתי בהם בקפידה: אנשים יפים ובעיקר יפות. שמחות, רעננות, זזות בקלילות לקצב המוסיקה. מעניין מאוד…

ההתבוננות החלה לפנות מקומה להערצה. עקבים גבוהים שאני לא יכולה לעמוד עליהם בשילוב בלתי אפשרי עם ריקוד סוער, שמלות צמודות וחשופות (שלא לומר חשופות מאוד) שמגלות עור צח ולח, סמארטפון ביד אחת, כוסית וודקה ביד שניה, וחיוך רחב על הפנים.

מי הם לעזאזל האנשים ה מ ג  נ  י ב י ם האלה???

אחרי עוד כמה דקות של בהיה, הסתכלתי סביבי וראיתי את חברי, בעיקר את הגברים שבחבורה עושים אותו הדבר בדיוק, אלא שאצלם גם הלשון קצת חרגה מגבולות הפה. אני, בדרך נס, הצלחתי להשאיר אותה בפנים.

ואז זה הכה בי. הכרה קשה וכואבת: אלו הם בני ובנות ה- 17, האחים וחבריהם של חתן הבר מצוה וילדיהם המתבגרים של חברי הטובים, שבזה הרגע זכו בתואר המגניבים לשעבר!

הם הם המגניבים האמיתיים. ואני, שנכנסתי לארוע, כה שמחה בחלקי ועל ששפר עלי גורלי, עם בטחון עצמי של בת 40+ שנראית ממש טוב (לגילה) ונחשבת (בעיני עצמה) לממש מגניבה, הפכתי במטה קסם לדודה המתבגרת (שלא לומר המזדקנת) שבעצם מתחזה לצעירה ומגניבה, אבל בעיקר עסוקה בלעמוד ולצפות מהצד בחיות המתפרצת שעולה מרחבת הריקודים.

רגע, חכו לי, גם אני הייתי כאן עד לפני שנייה (או עשרים שנה..)

ושוב עלו השאלות המוכרות, היית מתחלפת איתם? עם הבלבול, וחוסר הידיעה, והאהבה הנכזבת, והבגרויות??

אז האמת שלא בטוח, אבל זאת ממש לא השאלה שמעסיקה אותי כרגע.

בעליבות קיומית אני עומדת כאן, בלתי מגניבה בעליל, ומסתכלת איך העגלה כבר נסעה, והשאירה אותי מאחור, ולא, אף אחד לא מסתכל לאחור. והבן שלי, עדיין אפילו לא בגיל מצווה, אומר לי כשאני מנסה להתקרב אליו ולחברים שלו ולעשות עוד פרצוף מגניב אחרון: "אמא, בחייאת, תתרחקי, אל תעשי לי פדיחות" וזה רק בגלל שהוא ממש מנומס.

אז אני חוזרת מובסת לקבוצת התמיכה שלי, ואנחנו מהרהרים ביחד בפער הדורות.

כשאנחנו היינו צעירים (אוי, רק המשפט הזה הוא תמצית פער הדורות) נהגנו לחשוב שההורים שלנו ממש לא מבינים אותנו. הם זקנים, הם לא מעודכנים, הם פשוט לא מבינים.

והנה, כשאנחנו הורים, אנחנו מרגישים שאנחנו ממש מבינים אותם. את הילדים שלנו. אנחנו מעודכנים. למדנו לשלוח SMS ויש לנו 500 חברים בפייסבוק. אנחנו הולכים איתם לקניון וקונים את אותם הבגדים בדיוק (טוב, במידות שונות, אל תהיו קטנוניים), אנחנו עושות איתן פאן ומניקור ומי מאיתנו שיכולה ללכת על העקבים שלהן, גם מתחלפת איתן בנעליים. וכן, אנחנו ממש מבינים ואפילו אמפטיים למצוקות שלהם, לדאגות שלהם, לאכזבות שלהן ואפילו לבילויים האינסופיים שלהם.

ההורים שלנו חיו את חייהם ואנחנו את שלנו. הם חינכו אותנו כמיטב הבנתם אבל הפער ביננו היה ברור לכל הצדדים ואולי אפילו מחויב המציאות.

אצלנו לעומת זאת הבעיה היא שפער הדורות הצטמצם עד שמבחינתינו הוא לכאורה לא קיים. אנחנו הכי חברים שלהם, הכי מבינים אותם. הרי אנחנו חיים כאן ביחד, באותה קלחת. אבל זהו. שלא. מהסתכלות שטחית על רחבת הריקודים, אני מבינה שפער הדורות אולי הצטמצם אבל לא נעלם. הם חיים את חייהם, את שמחת נעוריהם, את כל הטעויות שעוד יעשו, את כל ההתחלות שעוד מצפות להם, ואנחנו חיים את שלנו. את הנסיון, ההבנה, הטעויות שכבר עשינו ואת מה שלמדנו מהם, את המסיבות שכבר עשינו ואולי עוד נעשה. והאמת היא שפתאום זה מרגיש לי די נעים הפער הזה. יאללה, שישאר.  

רק תעשו לי טובה אחת: המתחמים הנפרדים האלה שמקימים בבר מצוות לילדים כדי שלא יתערבבו עם המבוגרים? זה ממש מתאים לי.

אפשר לאמץ את זה גם בחתונות??

מוקדש לי' שביקש.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


שתיים + שלוש =

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>