כן כן! ככה אראה כשאהיה זקנה. בת שמונים!אם אזכה כמובן.
אבל זה בלי לקחת בחשבון את כל הבוטוקס, פילינג, הזרקות ומתיחות פנים שאעשה.
התוכנה שעיבדה את התמונה הזו עדיין לא מספיק מתוחכמת כדי לקחת את זה בחשבון.
בתור ילדה תמיד חיכיתי ליומולדת שלי. לא רק בגלל המתנות והחגיגות והעוגה. פשוט רציתי להיות יותר גדולה. לא מצליחה להזכר באיזה גיל זה מתהפך. באיזה גיל היומולדת הופכת ליום הזה שאתה לא בטוח שאתה רוצה לחגוג אותו כי הוא מזכיר לך שעברה עוד שנה.
.
מתי בדיוק אנחנו מפסיקים לגדול ומתחילים להזדקן?
.
כי כשאתה צעיר, אפילו כבר לא ממש ילד, אתה פשוט חי את החיים. קם בבוקר, עושה מה שצריך, או דווקא את מה שלא צריך. חי. לא מחשב. לא מתחשבן, לא מתעצבן על הימים שחולפים.
אבל באיזה שהוא גיל, נדמה לי בסביבות 40, אתה מתחיל להיות מודע לזמן שעובר. איזה שעון פנימי מתחיל לתקתק לך בגוף. פתאום אתה מתחיל לחשוב על הגיל הזה שהגעת אליו, לנתח מה הספקת, מה צברת, ואיזה עוד חלומות אתה רוצה להגשים, וככל שהזמן מתקתק, אתה מודע ליותר ויותר דברים, לקמטים, לכאבים שפתאום מופיעים.
.
זה מתחיל בקטן, הראייה קצת נדפקת. אתה לא ממש רואה טוב את הסמסים שאתה מקבל. הברכיים כואבות אחרי הריצה. הבטן צורחת אחרי ארוחת שחיתות בשתיים בלילה. הגוף שלך מתחיל לבגוד בך, אחרי מערכת יחסים נאמנה של שנים.
.
הילדים שלך הופכים להיות ה״צעירים האלה״ שאתה פעם היית. פתאום אתה מבין שאתה כבר לא צעיר. בשום הגדרה. בשום קנה מידה. גם הם בעצמם דואגים להזכיר לך את זה. אתה רואה איך הם מסתכלים עליך. לפעמים אתה רואה איך הם לא מסתכלים עליך. עוברים לידך, עסוקים בעניניהם הבוערים והצעירים. הי, רגע, חכו לי, אתה רוצה להגיד להם, אבל פתאום נוחתת עליך ההכרה שזה לא באמת מעניין אותך מה שהם עושים. אתה מעדיף לעשות דברים אחרים. דברים של זקנים…
אז במסגרת ה”יום הכייף” עם נציג “הצעירים” הפרטי שלי, הלכנו לתערוכה החדשה במוזאון הילדים “דיאלוג עם הזמן״. תערוכה אחות ל”דיאלוג בחשכה” ו”הזמנה לשקט” שמנסה להתמודד עם הזמן שעובר, ללמד משהו על תהליכי ההזדקנות הפיזיים והנפשיים שאנחנו עוברים ועם ההגדרה האישית של כל אחד מאיתנו לגבי זקן וצעיר..
את הסיור בתערוכה מעבירים מדריכים בני 70 ומעלה. המדריכה שלנו שהציגה את עצמה בתור סופרת, שחקנית ומנחת קבוצות, חזרה לא מזמן מטיול של 3 חודשים בהודו, שאלה את ע’ בן ה- 14 אם הוא חושב שהיא זקנה. ע’ ענה לה בתמימות אופיינית: “אני חושב שאמא שלי זקנה אז את…”
.
הסיור מתחיל במסדרון שמציף אותך בשאלות. ממשיך במשחק נחמד בין דורות שבהם הצעירים מתבקשים לזהות שירים וחפצים ישנים, והמבוגרים מתבקשים לזהות אייקונים חדשים וחדשניים. אחלה רעיון לערב כיתה עם ההורים. ע’ למשל התקשה לזהות את החפצים שהוצגו לו כמו סיפולוקס ורולים אבל זיהה בקלות את ה- irobot שואב האבק הרובוטי, ואת הלוגו של waze, למרות שלא נהג מעולם וגם לא שאב אבק..
.
בהמשך התנסנו בכל מיני סיטואציות שמדמות זקנה כמו עליה במדרגות נעולים בנעלי עופרת או פתיחת דלת עם מפתח כשהיד נתונה בתוך סד רועד ומדמה רעידות בלתי נשלטות של היד. בהחלט חוויות מעוררות מחשבה.
.
החלק השני של התערוכה היה קצת מאכזב כשהתחילו לחפור לנו במשחקי חברה, שעשועונים ודינמיקה קבוצתית, בגירסת הכיתה וה”מורה” בת ה- 70 שמבקשת שקט, ולהפסיק להסתמס. מה לעשות, מורה יקרה, בזמנים המודרניים כשמשתעממים, מסמסים. נראה לי שהחלק הזה פחות מתאים, בטח לא לציפיות שלי מתערוכה כזאת, שאמורה להיות “צעירה ומעודכנת”.
.
אבל הכל היה שווה בכדי לקבל בסוף את עיבוד התמונה שצולמה בתחילת המסלול המדמה איך אראה בגיל 80!
כל התובנות שלי מהתערוכה התמוטטו כמו מגדל קלפים. אז מה אם “רק 15 אחוז מהאוכלוסיה הבוגרת, ככה קוראים לה כאן, היא אוכלוסיה נזקקת ונעזרת”, ומה בדיוק אעשה עם ההכרזות: “אם אתה מרגיש צעיר אתה צעיר”, “יש זקנים בני 40 וצעירים בני 70”.
.
דבר אחד בטוח, אם אני אראה ככה בגיל 80 אני אהיה זקנה!!!
חוסכת מכם את התמונה של ע’ בגיל 80. הוא יהיה צעיר לנצח..
.
