הורים, צאו מהאופוריה.

“אופוריה”, סדרת הטלוויזיה החדשה שכתב רון לשם וביימה דפנה לוין, שעלתה השבוע בהוט, היא אחת הסדרות הפרובוקטיביות שנראו כאן על המסך.

הסדרה מספרת את סיפורם של בני נוער ישראלים, ששום דבר לא מעניין אותם. שום דבר לא מסקרן אותם. שום דבר לא מרגש אותם. אפילו הרצח שמתרחש במהלך הסדרה לא מעיר אותם ולא מוחק את ההבעה החלולה מעינהם. הם שותים אלכוהול, צורכים סמים, צופים בפורנו קשה, מאוננים, מזדיינים. ולא, הם לא יתומים שחיים בשולי החברה. הם חיים בבית עם ההורים שלהם, בדיוק כמו הילדים שלי ושלכם.

אז נכון שהסדרה מנסה לעורר פרובוקציה וגם מצליחה. אבל למי היא מיועדת? בני ה- 17 שמצולמים בה לא יכולים לראות אותה כי היא אסורה לצפייה מתחת לגיל 18. הצחקתם אותם. לראות פורנו באינטרנט כן אבל את אופוריה לא?

ואני שואלת את עצמי, להרשות לבן המתבגר שלי בן ה- 14 לצפות בסדרה? (בהנחה שהוא שואל אותי, כמובן).

נתחיל רגע מהסדרה. מדובר בסדרה מצויינת. מהיפות שנראו כאן על המסך, אם אפשר לתאר סצינות מין, סמים ופורנו של בני נוער כ”יפות”. רון לשם (אם יש גן עדן, מגילת זכויות הירח), שמעיד על עצמו שהיה ילד חננה, כותב בדיוק רב את שפת הסלנג העילגת והנמוכה שבה מדברים החבר’ה. דפנה לוין  (עד החתונה, בשורות טובות, נבלות, בטיפול), מביימת בכשרון רב ומצליחה להעביר בצורה מבריקה את הסצנות ההזויות כל כך ולהפוך אותן למציאות ישראלית שגרתית אותנטית. לוין מצליחה להוציא מהשחקנים הצעירים והמוכשרים את הבעת הטמטום והבהייה בצורה משכנעת. היא גורמת לנו לרחם על נוי, נערה שמנה ודחויה שתעשה הכל כדי להפתר מבתוליה, בקלוז אפ מטלטל על תהליך ההתפשטות שלה, להזדעזע מהאדישות שבה “צהובון” מתכונן ברצינות תהומית לקורס טייס בעודו מייצר במטבח של אמא סמים קשים לכל דורש, ולהתחבר לחופית (רוני דלומי במשחק משובח במיוחד) כשהיא טובלת בג’קוזי מלא בירה עם מבט כבוי והמון סימני חתכים על הידיים, מחפשת את הריגוש הבא.

חבורת השבורים הזו, כוללת גם את אושר המכונה שמן, שחקן טלנובלות זעיר, מכור לפורנו ובעל דימוי גוף מעוות, את קינו שישן-חולם-הוזה תמיד, את מסטולי, הומו שברח מהבית ומתגורר עם זוג הומואים מזדקן שמשתמש בו כבובת שעשועים, ואת תומריקו, סוחר סמים דתי בן 12 שעסוק בלימוד דרשת הבר מצווה שלו. אכן חבורה שכזו.

השאלה הגדולה שהטרידה אותי במהלך הצפייה בפרק הראשון היא מיהו בדיוק קהל היעד של הסדרה הזו?

כי בני הנוער האלה, לא אלה שבסדרה, אלה שגרים בשכונה שלי ושלכם ויושבים עכשיו בגינה הציבורית עם בקבוק וודקה קגלביץ וכוסות פלסטיק, הם לא אמורים לצפות בה. כי יש הגבלת צפייה והסדרה מותרת לצפייה רק מעל גיל 18.

אם יורשה לי לנחש את תגובתם של בני הנוער, זה יתנסח בערך כך: חחחח… קרעתם אותי מצחוק.

נראה לכם שבני הנוער, שצופים ב”משחקי הכס” במקרה הטוב ובפורנו “לא רך” במקרה הפחות טוב, יגידו לעצמם: “אמא ואבא לא מרשים לי לצפות, אז אני לא צופה..” הרי הילד המתבגר שלכם רק מחכה שתגידו לו על משהו שאסור לעשות.

אז אם לא הילדים עצמם, הקהל כנראה הוא ההורים המפוחדים והמודאגים של הילדים האלה, שמטרת הסדרה היא לזעזע אותם ולהעיר אותם משנתם המתוקה. כן, זה מה שהילדים שלכם עושים כשהם הולכים להכין שיעורי בית עם חבר או למסיבת יומולדת. השקיות היחידות שיש בימי הולדת האלה הן שקיות הקאה ו/או שקיות מלאות בסוכריות פופרז על מקל שמעיפות אותך לשמיים, ומיץ חמוציות שגורם לך לשכוח. מחק את המיותר.

אז איך בדיוק יוכלו ההורים המודאגים לייצר דיאלוג עם המתבגרים שלהם אם אסור להם לצפות בסדרה? שהרי אם אני לא מרשה לך לראות את זה ואתה לא רואה את זה, אז איך ננהל דיאלוג? ואם אני כן מרשה לך לראות את זה אז איזה מין הורה אני? אולי תסיק מזה שאני מרשה לך לעשות את כל הדברים המזעזעים האלה שרואים בסדרה? אולי תקבל רעיונות? אולי יש דברים שאתה עוד לא יודע? כמו איך ללמוד מסרטונים ביוטיוב להכין סמים מדבק מגע? ואפרופו סמים, סחטיין על היצירתיות רון לשם. אבסנט עם טיפות קודאין? סוכריות על מקל שעושות לך שיחות עם אלוהים? מסטיקים מושרים במתאפמין נוזלי? מקווה שבמסגרת התחקיר ניסית את כל זה בבית.

ומה בדיוק אני מצפה מהמתבגר שלי שירגיש כשהוא צופה בסדרה הזו? עם מי אני מצפה שהוא יזדהה? האם אני רוצה שהוא יזדהה עם מישהו בכלל?? מילא כשזו סדרה דוברת אנגלית עם נוף אפרורי של לונדון או בריסטול כדוגמת “סקינס”. שם זה בסדר שילדים אבודים מסתובבים להם בעולם מסוממים בלי שום השגחה הורית. אבל כשזה כאן בישראל, בבתים שנראים בדיוק כמו הבתים שלנו זה כבר לא עובר. וזה גם לא מצחיק. זה מטלטל, מדכא, מעורר מחשבה ובעיקר מאוד מטריד.

מאוד מטריד את ההורים הצופים, כי ההורים בסדרה לא קיימים. לפחות לא נוכחים או מורגשים. למרות שחלק מהילדים מתגוררים בבתי ההורים, הם אף פעם לא בבית, בטח לא מעורבים בחיים של ילדיהם.

ואולי זו הביקורת הנוקבת והאמיצה ביותר של יוצרי הסדרה הזו על החברה הישראלית ועלינו ההורים. אולי הם מנסים להגיד לנו שאנחנו צריכים להיות קצת יותר מעורבים בחיים של הילדים שלנו, אבל באמת. לא לעצום את העיניים ולהגיד לעצמנו שאנחנו יודעים איפה הילדים שלנו מסתובבים ומה הם עושים, ושאנחנו סומכים עליהם, ושלילדים שלנו זה לא יקרה. אולי אם נתעורר לרגע מהאופוריה שלנו כהורים וננהל דיאלוג אמיתי עם הילדים שלנו, שיש בו הבנה ואמפטיה למצבם אבל גם ביקורת והצבת גבולות ברורים, אולי אז נצליח לשנות משהו ולהשפיע על החיים שלהם.