רגע לפני שהיא מאבדת את הזכיון שלה לערוץ 8, דוחסת חברת נגה תקשורת את כל הסדרות החדשות שלה לחודש האחרון על המסך. כולן עוסקות בדרך זו או אחרת בגיבורי תרבות ישראלים.
נדמה לי שאין סיכום טוב יותר לשנים ארוכות כל כך של יצירה דוקומנטרית מקורית שנעשתה בערוץ 8 של נגה, מהמחווה הזו לאמנים ישראלים, שתעוד המסע האמנותי שלהם הוא במידה מסויימת תעוד של הישראליות עצמה. לא תמצאו כאן יום בחיי נינט או הצצה לחייו של אייל גולן למרות ששניהם עונים בקלות להגדרה העכשווית של גיבורי תרבות. בעיניהם של אנשי נגה, אסי דיין, יוני רכטר, אלכס ליבק, יאיר גרבוז, חברי הלהקות משינה, כרמלה גרוס וגנר ונושאי המגבעת, למרות גילם המופלג הם גיבורי התרבות האמיתיים ומצטרפים אליהם הצוציקים אסף אמדורסקי ואתגר קרת. התוצאה בעיני מרתקת ומרגשת.
גיבורי תרבות – יוני רכטר ואלכס ליבק
הפרק הראשון בעונה השלישית של “גיבורי תרבות” מפגיש את יוצרת הסדרה והבימאית ענת זלצר עם יוני רכטר. הפרק זכה לשם המדויק “אדם בחדרו”. הרבה שקט יש באיש הזה, יוני רכטר, שיושב לו רוב הזמן לבד בחדרו. עושה מוזיקה אבל בלי רעש, גם בלי צלצולים.
יושב בנעלי בית על כסא עץ ישן של בתי קפה שמזמן נס ליחם אצל הפסנתר הישן והחבוט שמלווה אותו כמעט כל חייו. ככה הוא אוהב אותם. את חייו. בנעלי בית.
אין שום דבר נוצץ ביוני רכטר. אין שום תהילה. כשאתה מסתכל עליו, מלווה אותו בדרכו לשחייה היומית בבריכת גורדון, איש גדול עם חלוק, או כשהוא הולך פעמיים בשבוע לשיעור פסנתר (שיעור פסנתר! הבן-אדם בן 61!) קשה לך לחבר את האיש הביישן והמסוגר בעצמו עם “דמעות של מלאכים”, “גן סגור”, “העיקר זה הרומנטיקה”, “שיר נבואה קוסמי”, “מה עושות האיילות”, “תן לי יד” וכמובן “עטור מצחך. כל השירים שהלחין שאת כולם אנחנו מכירים בע”פ.
יוני רכטר הוא לא סלבריטאי. יוני רכטר הוא מוזיקאי. נדמה לי שלקח לו עצמו הרבה שנים להבין את זה ולחיות בשלום עם המקום הזה. הוא לא צריך להעביר דחקות עם גידי גוב ויהודית רביץ או להפגש על הבר עם שלומי שבן. הם יכולים סתם לשתף פעולה באופן מקצועי. זה מספיק. יש מצב שהמפגש הזה ייצר עוד שיר בלתי נשכח לפנטאון האדיר של השירים שיוני רכטר לקח חלק ביצירתם. אבל זה לא יהפוך אותו לסלב. הוא ימשיך להתהלך בתל אביב הישנה מחובר לאזניות שלו ולשמוע מוזיקה קלאסית. לבקר את אמא שלו בדירתה, לקרוא ספרי תווים כמו שמישהו אחר קורא ספר ולזמזם לעצמו את המוזיקה כפי שהיא משתקפת מדפי הצלילים. וגם כשהוא נוסע לגרמניה הרחוקה ומבקר במפעל של פסנתרי סטנווי, מכל הקונצרטים שבעולם הוא יבחר לבצע באולם התצוגה הענק והמרשים את:
“בית קפה קטן,
כסא, פסנתר, פסנתרן,
ממול הים גועש,
וזה כל מה שיש”
הוא שר למילותיו של חברו הטוב עלי מוהר ז”ל.
זלצר מביימת ועורכת אותו ברגישות אין קץ ומקפידה על חיבור ממיס לב בין תמונות לשירים. ה- understaitment של הבימוי שלה מתחבר כל כך יפה ל- understaitment של האיש הצנוע הזה.
בסרט, יוני רכטר לא חושף את משפחתו. הוא מצטייר כזאב בודד. באחד הקטעים החזקים בו אומרת לו אמא שלו שהוא נשוי למוזיקה. הוא קצת כועס, אבל כנראה שהיא צודקת. הוא נשוי למוזיקה והיא ממלאת את עולמו. הפעם היחידה שבה הוא מדבר על יחסים אישיים הוא מדבר על חברו הטוב עלי מוהר ועל הגעגועים שלו אליו אחרי מותו. יוני אומר שהיה להם ערוץ דיבור ייחודי, שלא היה לו עם אנשים אחרים, והערוץ הזה חסר לו מאוד. איכשהוא אני מנחשת שהערוץ הזה כלל הרבה מוזיקה.
סרט קטן וצנוע על איש ענק וצנוע, שסיפור חייו ושיריו משקפים לנו במידה רבה את סיפורה של המוזיקה הישראלית ואת סיפורנו שלנו.
בפרק השני בסדרה, “אלכס בארץ הפלאות”, מתעד הקולנוען אורי סיוון את עבודתו של הצלם זוכה פרס ישראל אלכס ליבק, והוא שונה מהותית בהתייחסות הדוקומנטרית שלו.
אורי סיוון מתייחס לליבק כאל אמן מסתורי שצריך לפצח אותו, ומנסה במהלך כל הסרט לנתח את אישיותו ולהסביר לעצמו ולצופים את ההחלטה של אלכס להציג תמונה של ים בתור דיוקן עצמי. אני פחות אהבתי את הגישה הדוקומנטרית הזו אבל זה לא הפריע לי בכלל לאהוב את אלכס ליבק.
היכולת שלו לתפוס את המציאות הישראלית מדהימה אותי כל פעם מחדש והיא באה לידי ביטוי בכל צילום שלו. תפיסה מקורית, תמיד עם קריצה. אלכס ליבק מסתובב ברחובות, תרתי משמע, כששתי מצלמות הלייקה שלו תלויות על צווארו בהצלב. כשהוא מזהה צילום פוטנציאלי הוא ניגש אל המצולם, מדגדג את לחיו, לוחץ את ידו, שואל לשלומו.
הקטע הכי מרגש בסרט בעיני הוא הקטע שבו אלכס רואה איש בטחון יושב על ספסל ברחוב ומחליט לצלם אותו. הוא ניגש אליו והם הופכים לחברים. שותים כוסית, חולקים פת לחם, מדברים, מתחבקים. הצילום כבר נגמר מזמן אבל אלכס מסרב להפרד. עוד כוסית אחרונה לדרך. עוד חיבוק אחרון.
אלכס הוא איש של אנשים, ולכן הם עוברים כל כך טוב בעדשת המצלמה שלו. כמו יוני רכטר גם הוא לא מנהל חיים של גיבור, אלא חיים קטנים ורגילים. בכלל יש הרבה זהות בין שני האנטי גיבורים האלה. איך שיוני שומע אלכס רואה. ושניהם לא עושים מזה עניין גדול. פשוט ממשיכים לעשות את זה. בצנעה ובשקט. הרחק מאור הזרקורים. להנאתם. ולתפארת מדינת ישראל.
“גיבורי תרבות”, בהפקת מודי בראון וענת זלצר, ימי שבת ב-21:30, בערוץ 8 (פרקים נוספים על יאיר גרבוז ואתגר קרת)
אסי דיין, “החיים כשמועה”
רבות נכתב ודובר על חייו של אסי דיין, אך מעולם לא נפרש סיפור חייו המלא כמכלול המקשר בין שלל האירועים, חיי הנפש, היצירה והרעיונות של האדם המיוחד זה. חייו של אסי הם דרמה ענקית, מיתולוגית כמעט – על אבות ובנים, על יצירה וקולנוע, על תולדותיה של המדינה. אלו חיים מלאי פורענויות ורגעי חסד, יצירה ומשברים נפשיים, תהילה והרס עצמי. זהו גם סיפורה של משפחת דיין המיתולוגית, המשפחה המהוללת והמקוללת, ממשה דיין ועד ליאור דיין.
.
.
.
.
.
.
.
.
הפרק הראשון מבין השלושה, נפתח בקלוז אפ על אסי דיין של היום, איש זקן ושמן, שכמעט לא מסוגל לזוז , אומר על עצמו: (אל תקחו אותי במילה, זה ציטוט מהזכרון):
“שלום. קוראים לי אסי דיין. אני בן 65. שוקל 130 קילו. שיחקתי ב- 70 סרטים. ביימתי 30. ביליתי 3.5 שנים באשפוזים פסיכיאטריים. עשיתי המון סמים. השתתפתי ב- 3 מלחמות, וב-3 נסיונות התאבדות. יש לי 2 אחים, ו- 4 ילדים מ-3 נשים. אבל עוד לפני אלוהים, יש לי אבא אחד עם עין אחת!”
הפרק הראשון מתוך סדרה של שלושה, שאכן נקרא “אבא אחד עם עין אחת” מגולל את סיפורו של אסי דיין מימי ילדותו ועד שנות ה- 20 לחייו בהן הוא מצליח להשתחרר מהצל הענק שהטיל עליו אביו הכריזמתי ומטיל האימה. אם יורשה לי, זו אחת הסדרות המרתקות שראיתי. אסי מספר בקולו החם והמוכר את קורות חייו, מתבונן אחורה בזעם, בחמלה ובהומור, ובוחן את מעשיו ואופיו בזכוכית מגדלת ובסכין מנתחים. את קולו מלווים חומרים ארכיונים נדירים מתוך הארכיון הפרטי של דיין וגם מזה הציבורי. עדי ארבל ומויש גולדברג, עשו עבודת בימוי מבריקה והעריכה של טל רבינר משובחת. בסיום ההקרנה היטיבה ארבל לתאר את תחושותי: לא רק שמדובר כאן בסיפור חיים יוצא דופן של איש יוצא דופן, אלא שמדובר אם תרצו בסיפור ההיסטוריה האלטרנטיבית של מדינת ישראל.
משובח ביותר!
“החיים כשמועה”, יוקרן בסוף דצמבר בערוץ 8.
האלבומים: משינה
העונה ה-2 לסדרה המצויינת של יואב קוטנר ואבידע לבני “האלבומים” נפתח בפרק על האלבום הראשון של להקת משינה. הבחירה ב”משינה” הפתיעה אותי במקצת כי בזמן האחרון הפכה הלהקה לזאת שאף אחד כבר לא אוהב. אולי זה בגלל שנמאס כבר מהקאמבקים המעייפים האלה, ואולי יותר בגלל שנמאס לראות את יובל בנאי עולה שיכור לבמה ומזלזל בקהל שלו. בכל מקרה, משינה היא כבר לא הלהקה המגניבה הזו שכולם אהבו לאהוב.
ודווקא הפרק הזה, גרם לי להתאהב בהם מחדש. למרות שאפילו הסיפור שלהם שחוק ומי לא יודע איפה נפגשו יובל ושלומי (בתותחנים) ומי לא יודע למה קוראים למשינה משינה (כי השומר הרוסי אמר להם ש”טבלת ייאוש” ברוסית זה “משינה ורמיה”) ועל מי נכתב השיר “אנה” (על אורלי זילברשץ בנאי). עדיין, זה כייף להזכר שיש כאן להקה שחבריה שירתו בתותחנים ונלחמו בעומק הלבנון במקום על התפקיד הראשי בלהקה הצבאית.
וגם כייף לראות את הרצינות של יובל, ואיזה בנאדם מדהים הוא שלומי, ואיך הוא לוקח את עצמו הכי בקלות כשהוא מדגים איך רקדו פעם בפינגווין (קטע חובה!) ולשמוע איך היו מציקים לאיגי ולא מקשיבים לו, ובכלל הכי הכי כייף בסדרה הזו, ובסגירת מעגל מושלמת לגיבור התרבות הראשון שלי להיום, יוני רכטר, לשמוע, לראות ולהבין, איך שיר (כמו אופטיקאי מדופלם) נולד!
“האלבומים” – עונה 2, ימי שבת ב-22:30, בערוץ 8 (פרקים נוספים על נושאי המגבעת, כרמלה גרוס ואגנר, המכשפות ואסף אמדורסקי)
