זה התחיל לפני חודשיים. מודעה להרשמה למרוץ הלילה של ניקי 2011. שמעתי שזה אחלה ארוע. כמו מסיבה. ואני אוהבת מסיבות ידועה. ועוד כאלה שמתחילות בשמונה בערב בכלל.
אז אמרתי לעצמי: למה לא? אז מה אם לא רצתי בחיים יותר מ- 20 ריצות? אז מה אם לא רצתי בחיים יותר מ- 5 ק”מ? אז מה אם אני שונאת לרוץ?? יש המון זמן. אפשר להתאמן.
והזמן כמובן עבר. אבל מה, לא הספקתי. להתאמן אני מתכוונת. כי היה ספטמבר ולא יצא, ואח”כ היה תאילנד, וברור שלא יצא, וככה די נגוזה השאיפה לרוץ.
תמיד יש שנה הבאה אמרתי לעצמי, ואפילו לא נתתי לאשת הברזל, שיש לה קריירה חדשה ומאוד מצליחה בליווי רצים וטריאטלטים במרוציהם הראשונים, להוציא אותי משלוותי. כייף יהיה גם בבית, אמרתי לה, כשניסתה לשכנע אותי שיהיה כייף. גם כשאמרתי שלא רצתי 4 חודשים, ולא ביצעתי שום פעילות גופנית בחודש האחרון, אלא אם כן לשכב על מיטת שיזוף נחשב סוג של ספורט, גם אז היא לא ויתרה. והמשיכה לנגס ולסמס כהרגלה.
אז ביום ראשון, פתאום כן בא לי. ואמרתי לעצמי, שבעצם המחשבה הראשונית היתה על חוויה. עוד חוויה לאוסף. וחוויה זו בטוח תהיה. גם אם לא אסיים. גם אם אסיים בהליכה. ואם אסיים באלונקה זו בכלל תהיה חוויה שאפשר יהיה לספר לנכדים. אז הודעתי לאשת הברזל שרצים. סליחה משתתפים. על ריצה לא התחייבתי.
בדרך היה צריך לאסוף חולצות. להחליף מאקסטרא סמול למדיום, כי מה בדיוק הם חושבים שם לעצמם, לצאת ממש מוקדם מהבית, לעמוד בפקקים, לחפש חנייה, והכי חשוב להתרגש. כן. כי זה היה מרגש. בעיקר כשהגענו לראשונה לכיכר רבין וראינו עשרות אלפי אנשים בחולצות צהובות זוהרות (כל הכבוד לנייק על בחירה מוצלחת של הצבע). מחזה בהחלט מרהיב ומסנוור עיניים.
ואז נותר לי רק לרוץ. 10 ק”מ. אחרי כל מה שעברתי אפשר היה לחשוב שזה יהיה החלק הקל. אז זהו שלא. אפשר להגיד שעשיתי בחיי דברים קלים מאלה, אבל אמרתי לעצמי, נתחיל, ונתגלגל. תרתי משמע.
אז התחלנו, די אחרונים. כדי שלא יהיה צפוף. בכל זאת לא באנו לכאן להזיע. התחלנו לרוץ. אני והחבר’ה. ואולי זה הרגע לקפוץ לסוף, כדי שלא תהיו במתח. עשיתי את זה. רצתי עשרה ק”מ. כל הדרך. בלי להפסיק. בלי לעצור. התוצאה לא חשובה – תחרותיים שכמותכם. העיקר ההשתתפות. העיקר החוויה החברתית. בכל מקרה זה מה אמרו מארגני המרוץ ברמקולים. למרות שלא הגעתי אחרונה. אפילו עקפתי כמה רצים, כשכל עקיפה מלווה בתרועות רמות שלי ושל הצוות המלווה. אמנם בק”מ השלישי ראיתי כבר את הראשונים חוצים את קו הסיום ,ומהק”מ השביעי ראיתי אלפי אנשים שכבר הולכים הביתה. אבל אני את שלי השגתי.
רצתי כל הדרך ואפילו נהנתי. מהמסלול. מהאוירה. מהמוסיקה. מהנוף. בעיקר מהנוף האנושי ומהאנשים שפגשנו בדרך. מהחיילים שעקפו אותנו עם הדגלים. מהאנשים עם המוגבלויות שרצו את כל הדרך לצידנו ולא ויתרו. גם מזה שדיבר עם אמא שלו בטלפון תוך כדי הריצה ועדכן אותה מה קורה עם כל אחת מהבנות שהוא רץ לצידן, גם מהבנות שלא הפסיקו לקשקש כל הדרך והייתי צריכה לעשות להן שששש כדי שלא יפריעו למהלך התקין של המרוץ. גם מלהדחק בתור למדליות, וגם מלקפוץ על כל אחד שראיתי בקו הסיום, גם אם הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני עשרים שנה בקריאות: עשיתי את זה, עלהלי, עלהלי, משותפות.
אבל בעיקר בעיקר נהנתי ויותר מזה התרגשתי מהצוות שליווה אותי בריצתי הראשונה. לא יודעת אם לאלופי עולם יש צוות כזה. אבל לי היה.
ראשונה אשת הברזל, שהפכה את הליווי למקצוע, הכתיבה את הקצב, והקפידה לרקוד ולהשתולל לאורך כל המרוץ, כאילו זאת היתה בכלל מסיבת הפולמון האמיתית.
השני היה ע’, חצי מרתוניסט וטריאטלט בעצמו, שעוד נכונו לו מרוצים רבים וגדולים, שהקפיד לעודד אותי לאורך כל הדרך, לשלב את זרועו בזרועי, ובעיקר להגיד לי מדי ק”מ: “איזה מס’ אני רואה עכשיו? אני רואה 3, אני רואה 6, אני רואה 9 וכו'” כשהכוונה כמובן לשערים שסופרים את מניין הק”מ שכבר עברת, ובהחלט, לעבור בשערים האלה היתה חוויה לא פחות מרגשת מלעשות מספרים אחרים.
ואחרון בצוות, החביב חביב שלי, חברי הטוב בעולם א’, שקודם כל רץ איתי בקצב שלי, שעבורו זאת חוויה לא פחות קשה מאשר לי לרוץ את כל המרוץ הזה, עם תיק על הגב, מלא בדברים שאולי נצטרך, ששימש גם נערת המים, ובעיקר היה עבורי ההבטחה שהכל יהיה בסדר, בכל מצב.
אז זהו חברים. עשיתי את זה. רצתי רצתי כל הדרך ואפילו נהנתי. בעיקר בזכותכם. ושוב הבנתי שהכל בראש. ובלב. והלב שלי עדיין פועם.
להתראות בשנה הבאה.
רוצים לקבל את הבלוג הבא ישירות למייל שלכם?
הרשמו לרשימת התפוצה
