זיו קורן מצלם את פעימות הלב של ילדי מרכז שניידר

עוד כמה ימים יום העצמאות, ואני חושבת על עצמאות.

אז נכון שהחג שאנו חוגגים מתייחס לעצמאותה של המדינה ושלנו כעם, אבל אני חושבת על עצמאותו של האדם. הכמיהה שלנו לעצמאות כלכלית ומחשבתית, היכולת שלנו לקבל ולקחת אחריות על החיים שלנו, לקבל החלטות בשביל עצמנו, היא בעצם מהות העצמאות שלנו וקשורה קשר ישיר לתהליך ההתבגרות שלנו והפיכתנו מילדים לבוגרים.

את כל המחשבות האלה אני חושבת כשאני מבקרת בפתיחה של תערוכה חדשה ויוצאת דופן, שבה מתעד הצלם זיו קורן את המתרחש במרכז שניידר לרפואת ילדים, המציין בימים אלו 20 שנה להקמתו.

זיו משקף לנו, באמצעות המצלמה שלו, את חייהם של הילדים והילדות המאושפזים בשניידר ומתעד בעינייו הרגישות את רגעי התקווה והיאוש, את הרגעים הקטנים והגדולים בחייהם של הילדים המתוקים האלה, את החיוכים הקטנים והדמעות, לפעמים של כאב, לפעמים של שמחה.

אני עוברת בין התמונות, כשבניגוד לתערוכות אחרות, לא תמיד הן קלות לצפייה, הן בטח לא סוחטות קריאות התפעלות בנוסח “איזה מהמם”. הן כן סוחטות היטב את בלוטות הרגש, כשהן מעבירות מציאות מורכבת ולגמרי לא פשוטה, שבחיי היום יום שלנו אנו נוטים להדחיק את קיומה.

וברגעים האלה, אני חושבת על עצמאות. על הילדים האלה, שהם כביכול נטולי עצמאות לחלוטין בתוך הסיטואציה שבה הם נמצאים, כשבריאותם ולפעמים גם חייהם תלויים באופן מוחלט ברופאים המטפלים בהם במסירות, באחיות, בידע הרפואי ובציוד המתוחכם שמופעל כדי להבריא אותם.

אבל הילדים הנשקפים אלי נראים לי לגמרי נלחמים על עצמאותם. הם ניבטים אלי מהתמונות חזקים, שורדים, מלאים באופטימיות ותקווה, ומלאי אמונה כי החיים הבריאים והעצמאיים שלהם נמצאים מעבר לפינה.

אני קוראת את הדברים שכתב זיו על התהליך שעבר, ושוב מתרגשת:

“הגעתי לשם לפני חודשים אחדים לפרויקט צילומי נדיר, במלאות 20 שנים להיווסדו של בית החולים. את החוויות שעברתי שם לעולם לא אשכח. כל השערים וכל הדלתות נפתחו בפניי – מחדר המיון ועד חדרי הניתוח, מחדרי הטיפולים ועד הפגייה. מצאתי עולם שלם של רגשות שנעים כל הזמן בין תקווה לייאוש, בין דמעה לחיוך, בין דאגה לגאווה. עולם של תינוקות בני יומם שמנצחים מחלות קשות, של ילדים ששומרים בעקשנות על אופטימיות ושמחת חיים, ושל רופאים ואחיות וצוות מסור, שנותנים לילדים האלה את הלב ואת הנשמה ללא הפסקה, רק כדי לזכות מהם בחיוך שאחרי: החיוך של החיים”.

אני רואה את קריסטינה, ילדה מדהימה בת 8 שמטופלת במחלקה האונקולוגית במרכז שניידר, שבאה לתערוכה, מסתכלת על הצילום שלה כשעוד היה לה שיער ארוך ויפה, ומנסה לגעת בו בתוך הצילום. עם בנדנה צבעונית על הראש היא אומרת: “היה לי שיער כל-כך יפה” והלב שלי מחסיר פעימה.

אבל לקריסטינה יש אומץ ושמחת חיים והיא נלחמת עכשיו את מלחמת העצמאות שלה. והיא גם תנצח.

תלכו לראות את התערוכה הזאת שמוצגת במתחם התחנה עד ה- 29.04 ולאחר מכן תוצג בלובי של מרכז שניידר. תלכו לראות אותה כי היא תערוכה על ילדים, תערוכה על החיים, תערוכה על תקווה ועל המאבק לעצמאות.

חג שמח!

פעימת לב, Heartbeat

מתחם התחנה ביפו

29.04 – 22.04

רוצים לקבל את הבלוג הבא ישירות למייל שלכם?
הרשמו לרשימת התפוצה


שתפו:

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on pinterest
Pinterest
Share on linkedin
LinkedIn

פוסטים אחרונים

15 הדברים שחובה לראות בביאנלה בונציה

אומרים שכשמתבגרים, נורא חשוב לעשות דברים חדשים. זה מאמן את המוח. זה מחדש את התאים. בדרך חזרה מהביאנלה בונציה, חשבתי שבשלושה ימים האחרונים עשיתי המון דברים חדשים שלא עשיתי אף פעם.

רודוס – לא מה שחשבתם (וכן- אי שווה ביותר)

רודוס הוא האי הרביעי בגודלו ביוון, ואחד המתויירים ביותר. מי שחולם על חופשה קסומה באי קטן שאף אחד עוד לא גילה, ידלג בקלות על רודוס, שמצטייר כאי לא אותנטי ועמוס תיירים. אבל אם תפסחו על רודוס – אתם ממש טועים!

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5” הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5. וכששאלתי אותה מה

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”? אה נכון את צודקת “מחברו” כלומר מחבריי סליחות שבין האדם לחברו זה באשנב חמש אוף