עוד כמה ימים יום העצמאות, ואני חושבת על עצמאות.אז נכון שהחג שאנו חוגגים מתייחס לעצמאותה של המדינה ושלנו כעם, אבל אני חושבת על עצמאותו של האדם. הכמיהה שלנו לעצמאות כלכלית ומחשבתית, היכולת שלנו לקבל ולקחת אחריות על החיים שלנו, לקבל החלטות בשביל עצמנו, היא בעצם מהות העצמאות שלנו וקשורה קשר ישיר לתהליך ההתבגרות שלנו והפיכתנו מילדים לבוגרים.
את כל המחשבות האלה אני חושבת כשאני מבקרת בפתיחה של תערוכה חדשה ויוצאת דופן, שבה מתעד הצלם זיו קורן את המתרחש במרכז שניידר לרפואת ילדים, המציין בימים אלו 20 שנה להקמתו.
זיו משקף לנו, באמצעות המצלמה שלו, את חייהם של הילדים והילדות המאושפזים בשניידר ומתעד בעינייו הרגישות את רגעי התקווה והיאוש, את הרגעים הקטנים והגדולים בחייהם של הילדים המתוקים האלה, את החיוכים הקטנים והדמעות, לפעמים של כאב, לפעמים של שמחה.
אני עוברת בין התמונות, כשבניגוד לתערוכות אחרות, לא תמיד הן קלות לצפייה, הן בטח לא סוחטות קריאות התפעלות בנוסח “איזה מהמם”. הן כן סוחטות היטב את בלוטות הרגש, כשהן מעבירות מציאות מורכבת ולגמרי לא פשוטה, שבחיי היום יום שלנו אנו נוטים להדחיק את קיומה.
וברגעים האלה, אני חושבת על עצמאות. על הילדים האלה, שהם כביכול נטולי עצמאות לחלוטין בתוך הסיטואציה שבה הם נמצאים, כשבריאותם ולפעמים גם חייהם תלויים באופן מוחלט ברופאים המטפלים בהם במסירות, באחיות, בידע הרפואי ובציוד המתוחכם שמופעל כדי להבריא אותם.
אבל הילדים הנשקפים אלי נראים לי לגמרי נלחמים על עצמאותם. הם ניבטים אלי מהתמונות חזקים, שורדים, מלאים באופטימיות ותקווה, ומלאי אמונה כי החיים הבריאים והעצמאיים שלהם נמצאים מעבר לפינה.
אני קוראת את הדברים שכתב זיו על התהליך שעבר, ושוב מתרגשת:
“הגעתי לשם לפני חודשים אחדים לפרויקט צילומי נדיר, במלאות 20 שנים להיווסדו של בית החולים. את החוויות שעברתי שם לעולם לא אשכח. כל השערים וכל הדלתות נפתחו בפניי – מחדר המיון ועד חדרי הניתוח, מחדרי הטיפולים ועד הפגייה. מצאתי עולם שלם של רגשות שנעים כל הזמן בין תקווה לייאוש, בין דמעה לחיוך, בין דאגה לגאווה. עולם של תינוקות בני יומם שמנצחים מחלות קשות, של ילדים ששומרים בעקשנות על אופטימיות ושמחת חיים, ושל רופאים ואחיות וצוות מסור, שנותנים לילדים האלה את הלב ואת הנשמה ללא הפסקה, רק כדי לזכות מהם בחיוך שאחרי: החיוך של החיים”.
אני רואה את קריסטינה, ילדה מדהימה בת 8 שמטופלת במחלקה האונקולוגית במרכז שניידר, שבאה לתערוכה, מסתכלת על הצילום שלה כשעוד היה לה שיער ארוך ויפה, ומנסה לגעת בו בתוך הצילום. עם בנדנה צבעונית על הראש היא אומרת: “היה לי שיער כל-כך יפה” והלב שלי מחסיר פעימה.
אבל לקריסטינה יש אומץ ושמחת חיים והיא נלחמת עכשיו את מלחמת העצמאות שלה. והיא גם תנצח.
תלכו לראות את התערוכה הזאת שמוצגת במתחם התחנה עד ה- 29.04 ולאחר מכן תוצג בלובי של מרכז שניידר. תלכו לראות אותה כי היא תערוכה על ילדים, תערוכה על החיים, תערוכה על תקווה ועל המאבק לעצמאות.
חג שמח!
פעימת לב, Heartbeat
מתחם התחנה ביפו
29.04 – 22.04
רוצים לקבל את הבלוג הבא ישירות למייל שלכם?
הרשמו לרשימת התפוצה
