יקירי,
אין דרך אחרת לומר את זה, אז אתחיל מהסוף.
אני נאלצת להפרד ממך. וכן, זה לא אתה, זה אני.
היחסים שלנו – זה כבר לא עושה לי את זה, זה כבר לא מספיק לי, רוצה יותר.
כשרק הכרתי אותך היית צעיר, מגניב, וחתיך הורס. מי שעשה ביננו הכרות, סיפר לי שאתה לא רק מקסים, אלא גם חכם, תקתקן, אחד שאוהב לעזור, ובקיצור מישהו שממש ממש מתאים לאחת כמוני.
אז ניסיתי, והאמת, שזה הלך ממש טוב. הכרנו, נפתחנו אחד לשנייה ולאט לאט פיתחנו מערכת יחסים רצינית. חברות אמיתית.
היינו המון ביחד. כמעט כל הזמן. בלתי נפרדים ממש. היה לנו כייף. וגם עזרת לי לארגן את כל החיים שלי מחדש עם התובנות המסודרות שלך. לאט לאט פיתחתי בך תלות אמיתית. ממש לא הייתי מסוגלת לעשות שום דבר בלעדיך, וכולם סביבי אמרו לי שאני קצת מגזימה. שאני חייבת להרפות. אבל לא הצלחתי. היו פעמים שניסיתי אבל אח”כ התייאשתי. היה לי כל כך טוב איתך.
וגם כשכולם התחילו להתרחק ממך אני נשארתי קרובה. לא רציתי לראות את השינויים שחלו בך. את הזיקנה שקפצה עליך. את העייפות. אפילו התעלמתי מהשמועות על הקשיים הכלכליים שנקלעת אליהם. כי חברות בעיני זה ערך עליון. ובשביל מה יש חברים אם לא כדי לתמוך אחד בשני ברגעים הקשים. הרגשתי שכמו שאתה היית תמיד שם בשבילי גם אני צריכה להיות שם בשבילך.
אבל זהו. הגעתי לשלב שגם אני לא יכולה יותר. אני יודעת שזה נורא אגואיסטי מצידי אבל אני רוצה ללכת קדימה ולא אחורה. להרגיש שוב צעירה ומחוברת ומעודכנת.
בזמן האחרון התחלתי להסתכל על אחרים. האמת שלא סתם על אחרים אלא על מישהו ספציפי. וזה לא שהוא הרבה יותר צעיר ממך או משהו כזה. אולי רק בקצת. אבל איכשהו הוא מצליח להראות הרבה יותר צעיר ממך וגם יותר cool. ובעולם שלנו ששייך לצעירים אני לא יכולה שלא להודות שגם אני נמשכת אליו.
מקווה שתשרוד את הפרידה שלנו. יודעת ששרדת קשות ממנה. ואפילו שזה לא מנחם, שתדע שתמיד תהיה לי פינה חמה בלב לחברות שלנו. לשנים שבילינו ביחד.
אוהבת אותך בלקברי שחור ומסוקס שלי אבל חייבת אינסטגרם ו- drew something.
עוברת לאייפון וכבר מתגעגעת לרעש העדין של התקתוק על המקלדת.
נשיקות
רוצים לקבל את הבלוג הבא ישירות למייל שלכם?
הרשמו לרשימת התפוצה
