פולמון – גרסת הישרדות פוגשת את טיטניק

הכל התחיל בגלל שר. לא רצה לבוא לתאילנד השנה.

די, הוא אמר לי. כמה פעמים אפשר לנסוע לאותו מקום? נשבר לי. אפילו החוויות האלה שאת כל הזמן אוספת, כשהן חוזרות על עצמן, הן כבר מתחילות לשעמם. אבל בסוף הוא בעצמו נשבר, ובמחווה שריגשה את כולנו, הגיע.

בגלל שמאוד הערכנו אותו על זה, החלטנו לייצר לו השנה חוויה שונה ומיוחדת. החלטנו גם להשתמש בגורם ההפתעה, שידענו שהוא תמרון צבאי שדי מצדיק את עצמו. אז התחלנו את הכל רגיל. קו פנגן. ירח מלא. חוף. ים. מסיבה. מוזיקה גרועה. כל הילדים קופצים רוקדים.

צבעים זוהרים. דליים מלאים במשקאות לא מזוהים. המון המון אנשים משונים. קפיצות בחבלי אש. מגלשות מטורפות. כל הילדים קופצים רוקדים.

כמו שאמרתי. משעמם. אז השתעממנו לנו שם איזה חמש שעות, והחלטנו שדי. ר. אמר שהשיר הזה כבר היה וזה סימן שאפשר ללכת. קיבצנו את כולם ועלינו לסירה. גם הדרך חזרה היתה שגרתית ברובה. ים. גלים. קצת גבוהים. טרטור המנוע. רסס של מים ומלח בפנים. הירח המלא האיר את דרכנו אל הארץ המובטחת של קו סמוי. וכשכבר חשבנו שאנחנו תכף מגיעים, שעוד חוויה נחמדה ושגרתית מאחורינו, אז הגיע הטוויסט. זה שהופך חוויה שגרתית לחווית חיים.

מישהו דיווח לא.ו.ן שיש מים בסירה. אולי קצת יותר מדי ממה שצריך. כי האמת שלא אמורים להיות מים בתוך הסירה. וכאן התחילה בעצם החוויה האמיתית מסתתרת בתוך כיסוי של מבצע צבאי.

האמת שבתור חבורת מילואימניקים בדימוס, רובם בדרגת רב”ט, המבצע התנהל לא רע בכלל. עשינו הצבעה בלב והחלטנו שר. ינהל את המבצע. בשביל מה השקענו בו שתי דרגות מעל רב”ט. לסגנים מינינו את א.ו.ן. שייט מצטיין בחיל הים התאילנדי, ואת טוראי א. סתם בגלל שהפגין המון רצון טוב וסמכותיות.

תוך שניות כולם לבשו חגורות הצלה. און החל לנווט את הסירה לעבר חוף מבטחים הקרוב ביותר, תוך שהוא צועק בעקביות “באלן באלן”. אני לא הבנתי כלום כי זאת היתה המילה התאילנדית לבאלאנס במבטא מקומי כבד, אבל מכיוון שלא היה לי תפקיד רשמי במבצע ישבתי מהורהרת בצד בלי לזוז.

אומרים שברגעי סכנה כל החיים שלך חולפים לך מול העיניים כמו בסרט. אז כדאי לעשות כל מאמץ כדי שהסרט הזה יהיה טוב. לי לא עלה בראש שום סרט. טוב, אולי טיטאניק, אבל חיפשתי את ליאו ולא מצאתי. אחרי שתי דקות שנראו כמו שתי דקות און החנה את הסירה באלגנטיות על חתיכת סלע שבלט מעל פני הים, איזה 100 מטר מחוף מבטחים. זה היה הרגע שבו אפילו בפלוגה הכי מסודרת מתחיל קצת בלאגן. לצאת, לצאת, כולם צועקים, אבל בזהירות.

י. שלא ירשה מאבא שלה את עברו הצבאי וגם לא קור רוח חשבה שאולי היה לה כדאי להתחיל בחוויה קצת יותר קטנה ופחות אינטנסיבית. לא צריך לקפוץ מעל הפופיק. תרתי משמע. אפשר היה להסתפק באיזה קוקטייל פארטי על החוף בשקיעה. אבל טוראי א. אחז בה בזרועותיו החסונות, הוריד אותה מהסירה ושחה איתה על הגב לחוף המבטחים מפוצץ הסלעים. מי היה מאמין שהנשק הכי מבוקש במלחמה הזו יהיה כפכפי הוואינס.

לאט לאט כולם שחו/דידו לחוף המבטחים שלא היה עובר את מבחני המיון להשרדות איי תאילנד. הסתבר שזה איזה אי מתים קרוב אבל לא מספיק קרוב לצ’אוונג. התישבנו על האבנים והבטנו סביבנו. ראינו המון אבנים, כמה גולגלות של אנשים שלא שרדו כאן את החיים לפנינו והרבה כפכפים אבודים. זה כנראה המקום שאליו מגיעים כל הכפכפים שהולכים לאיבוד בפולמון.

עשינו בדיקת מלאי מהירה. כל השורדים- כאן. בגדי ים מצ’אנדה – יש. והכי חשוב- הצלחנו להציל את האייפונים והמצלמה, כי מה שווה כל החוויה הזו אם לא נוכל לתעד ולהעביר אותה בשידור חי בפייסבוק.

אחרי שנרגענו ר. חילק אותנו לשני שבטים, וגם חילק ביננו את העבודה. האמת שזה היה עוד בשלב שכולם היו מגובשים ועוד לא התחילו ההתלכלכויות והקומבינות.

א. התקשר להזמין חילוץ. ע. אספה קוקוסים. מ. ניסתה להדליק אש כדי להכין לנו מרק קוקוס. ע. השנייה אספה לנו חפצים שנצטרך למחנה. מברשת שיניים, קרם הגנה, שמפו ואפילו כובע. ד. היתה בעיקר עסוקה בלהשוויץ איך החליפת הצלה אקסטרא אקסטרא שמאל עלתה עליה.

ר. חזר מסיור בשטח והודיע שהחליט על חילוץ רגלי. נחצה את האי ונשחה לכיוון היבשה. ע. עזבה הכל והחלה בחיפוש קדחתני אחרי הציוד הכי חשוב במשימה הזו. כפכפים. אני קיבלתי אחד של ברברי במידה 45 ואחד של פומה של פעם. רצועה שחורה עבה. חשבתי שבטח ר. הבת מודה לאלוהים עכשיו שהיא לא כאן. היא לא היתה נועלת כפכפים כאלה גם אם היתה צריכה להשאר על האי 20 שנה.

התחלנו במסע. ר. פרץ לנו את התוואי. חבל רק שהלך קצת מהר מדי ולא הסתכל אחורה כי היה מבין שרוב הפלוגה שלנו משתרכת מאחור ולא ממש מבינה באיזה דרך צריך לבחור. סבתא נ. בתפקיד משה היתה במאסף. אין ספק שזה היה הפסח הכי כהלכתו שהיה לנו בחיים. מכות – יש. יציאת מצריים – יש. חציית ים סוף – יש. (היו הרבה קני סוף במים אז זה עובר). ואפילו באורח נס הים נחצה לשניים ועברנו לגמרי בחרבה. פסח כהלכתו כבר אמרתי?

כשהגענו לחוף המבטחים הסופי השמש כבר עמדה גבוה בשמיים. גם החיוכים בזוויות הפה. העמסנו את שק החוויות הכבד על הגב והלכנו להתקלח. השרדות או לא השרדות, חייבים לשים דאודורנט.

ר. זה הכל בשבילך. מקווים שנהנית. עיטורי גבורה יחולקו היום ליד עץ הקוקוס בשש.

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?