חוויות מהביקור באשראם של אושו בפונה

חברתי היוגיסטית כ' נסעה לפונה בכדי להפגש עם בי.קיי.אס איינגר, המאסטר של השיטה המזוהה עם שמו, אבל על הדרך ביקרה גם באשראם של אושו, מאסטר גורו מזן שונה לחלוטין.

הביקור היה ללא ספק, רוחני וחוויתי. להלן הדיווח:

חוויות מהביקור באשראם של אושו בפונה – מאת כרמל אילן

איך היה באשראם של אושו בפונה?

אז בגירסה הקצרה זה כמו בבדיחה: זה עיניין של טעם, בעיניי זה לא מצא חן. זה לא אומר שאני לא מורידה בפניהם את הכובע.

מדובר בעסק מדהים שמנוהל בצורה שקרובה למושלם. כמות הפעמים שבה הייתי צריכה לפתוח את הארנק וזה עוד לפני שקניתי כרטיס כניסה היתה מדהימה.

קודם צריך להוציא כרטיס חבר – זה עולה כסף.
בשביל להוציא כרטיס חבר צריך בדיקת דם – זה עולה כסף.
כדי להירשם צריך גלימה בצבע בורדו – זה עולה כסף.
כדי לקנות גלימה צריך כרטיסיה – זה עולה כסף.
כרטיסיה אין בפחות מ- 10,000 רופי שזה הרבה כסף.
ורק אז אפשר לקנות כרטיס כניסה ליום אחד שעולה יותר מכפול מכרטיס כניסה לבריכה בכפר שמריהו.
מחיר הכניסה אינו כולל קורסים לפי בחירה וכו וכו וכו וזה עוד רק מתחיל.
.
אבל אני החלטתי לבוא בגישה חיובית.
.
מתכנסים לבוקר של הכרות ומקבלים הסבר קצר (של שלוש שעות) על המקום.
הבטיחו לנו הפסקת תה אחרי שעה וחצי. ואכן ניחשתם נכון. על תה צריך לשלם. לאות מחאה וכדי לשמור על כבודי נשארתי צמאה ולא שתיתי.
.
המקום עצמו מדהים. דומה קצת למלון ה- Library שבקוסמוי, רק עצום בגודלו. הכל בנוי משייש שחור, המבנים מודרניים וממוזגים, ניצבים בתוך דונמים מטופחים ומשופעים בצמחייה טרופית המזכירה יותר מכל ריזורט מפנק ויקר בתאילנד.
הדבר המוזר היחיד בריזורט הזה הוא שכולם שם, גברים ונשים, לובשים שמלות בצבע בורדו, צעיפים בצבע בורדו, סוודרים בצבע בורדו, ובקיצור הרבה בורדו. משהו שקשור באנרגיה, אם הבנתי נכון.
.
הסיפור של אושו בשתי מילים שכתובות בכל מקום הוא החיבור בין זורבה סמל הארציות והנהנתנות לבין בודהה סמל הרוחניות.
.
מתחילים את פגישת ההכרות עם מוזיקה לא רעה בכלל ורוקדים. אף פעם לא היתה לי בעיה לרקוד בשום מקום אז גם פה, רקדתי לי בסבבה שלי. רקדתי וצחקתי. באולם היתה מראה ענקית ואני קלטתי את עצמי עם החלוק הבורדו רוקדת בכיף ומסביבי עשרות אנשים חלקם קצת עצורים, חלקם קצת פחות, אבל כולם בחלוקי בורדו, רוקדים. היה בקבוצה הודי נחמד ממומבאי, איך אגיד את זה, לא שחיף, שככה התנדנד מצד לצד אבל לא בדיוק רקד. ואז שמו מוזיקה הודית והבחור התגלה כג'ון טרוולטה של הודו. וואו. איזו אנרגיה. איזה צעדים. איזה נענועים. הוא היה מדהים. טוב קצת ניסחפתי.
.
הרעיון של המקום הזה בקצרה הוא שאמנם אנחנו מגיעים ממקומות שונים, עם תרבות והרגלים ייחודיים, אבל כאן אנחנו שווים.
חשבתי לעצמי מה הם לא הבינו. הרי ניסו את זה הרבה לפניהם. שיוויון זה אאוט וגם בלתי אפשרי. אבל הם מתעקשים. הדרך לשיוויון עוברת דרך מדיטציה דינמית. יש כאן עוד הרבה להיטים אבל זה ה-דבר.
חייבת לנסות
למדיטציה דינמית חמישה שלבים.
שלב ראשון – רוקדים ונושפים מהאף עד שכל המוכטה יוצאת (עכשיו הבנתי למה יש בכל מקום טישויים)  – סך הכל 15 דקות.
שלב שני – צורחים, משתוללים, קופצים, צורחים כבר אמרתי – 15 דקות.
שלב שלישי – מרימים ידיים גבוה לשמיים וקופצים בלי להפסיק ובלי להוריד ידיים כדי לשחרר אנרגיה מינית מאזור האגן  – 15 דקות.
שלב רביעי – עוצרים במקום, ידיים למעלה בלי לזוז –  15 דקות
שלב חמישי – מוזיקה איטית ריקוד רגוע – 5 דקות.
סך הכל 65 דקות.
.
לא, לא, אל דאגה. אנחנו התנסנו רק ב- 2 דקות מכל שלב. אני כמעט מתתי והגעתי להארה שאני גרוטאה ושלא יזיקו לי כמה ימים בקלאב מד מדיטישין הזה.
.
החלטתי שהכי טוב שאפרוש להסתובב באופן עצמאי בשטח. המדריכה רדפה אחרי וניסתה לשכנע אותי להישאר. זה היה קצת פטתי. אני מתעקשת שסיימתי והיא מתחננת שאחזור לקבוצה כי זה ממש חשוב. כל מאמצי להסביר לה שאני עוזבת את המרכז עוד שעה ולא אשוב לא הרגיעו אותה. בסוף לא היתה ברירה ופשוט אמרתי שאני מצטערת! אני הולכת. והלכתי.
.
חיפשתי את הבריכה שסיפרו לי עליה שהיא מדהימה, ואף הבאתי בגד ים.
הבריכה אכן מהממת!
ניגשתי לקחת מגבת, אתם בטח מנחשים לבד, זה עולה כסף.
נשמתי עמוק. כבר יש לי כרטיסיה שאני במילא צריכה לבזבז. שיהיה.
אבל זה לא נגמר שם. בשביל לשחות בבריכה, וזו לא בדיחה, צריך לקנות בגד ים בצבע בורדו! ו
עכשיו הם כבר הצליחו לשבור אותי. לא קונה. לא שוחה. אני הולכת.
.
נשארה לי משימה אחרונה והיא לראות את אולם המדיטציה.
האולם נמצא בצד השני של הכביש. השעה שעת צהריים ואני כבר עייפה מהריקודים והצרחות והכמעט שחייה, גוררת רגליים. בכניסה שומרת הודית קשוחה: אי אפשר להיכנס שלא בזמן מדיטציה, ועכשיו אין מדיטציה.
טוב, זה לא היה כוחות. אני כבר עייפה ועצבנית ואני לא הולכת בלי לראות את האולם.
תישמעי, אני אומרת לה. זה יקח רק רגע להכנס, להסתכל ולצאת. שתי דקות.
ok היא אומרת לי ואני מתחילה לצעוד אבל היא מוסיפה: No Bag. יאללה בסדר. קחי את ה- Bag, לא צריכה אותו בכלל.
מסביב בריכות מים רדודים ולפניי פירמידה גדולה. מדרגות מצטלבות מובילות למעלה. הכל, אבל הכל שיש אפור. אני מגיעה למעלה למזדרון ארוך שבסופו דלת שלא נפתחת. אני נאבקת כדי לפתוח אותה ונכנסת לאולם מדהים! קודם על הוא עצום. להערכתי כ- 50 מטר מרובע. הריצפה משיש ירוק יפיפה וחלונות חלביים מסביב שנותנים אור רך ושקט. איזה שקט יש כאן. איזה עוצמה של חלל.
כל מה שרציתי זה להישאר שם בשקט הזה, בחלל העצום והנהדר הזה ולשתוק. נתתי לעצמי כמה רגעים וממש בכח ניתקתי מהמקום.
.
יצאתי החוצה קצת מסוחררת, חלפתי על פני עשרות אנשים לבושים בבורדו, לקחתי ריקשה למלון והירהרתי.
.
הגעתי למסקנה שבאושו יש הרבה יותר זורבה מבודהה.
ובמחיר של 50,000 רופי לשיעור למדתי גם שאני סנובית לא קטנה.
האנשים שם נראו מרוצים ומחויכים, ורק אני לא הבנתי.
אבל בסוף זה כנראה כמו משחק. או שאתה לובש את מדי הקבוצה ומשחק לפי החוקים,
או שאתה קונה כרטיס ליציע וצועק השופט בן זונה.

2 תגובות בנושא “חוויות מהביקור באשראם של אושו בפונה

  1. הי כרמל
    יופי של כתיבה.ככה זה כשיש כישרון… אני מחכה לקרוא פוסט שלך על הפגישה עם בי.קי.אס איננגר.

  2. היי כרמל,
    פספסת את המומנטום של הדיינמיק,
    גימדת את החלק של "הצורחים-משתוללים- קופצים"
    כלומר,את הקתרזיס..
    ולא נתת לו את הכבוד המגיע לו-
    מתי יצא לך באמת לצרוח,באמת לבכות באמת לקלל ולהוציא את כל
    הנגטיביות והתסכולים והכאבים באופן חופשי וללא שום עכבות?
    15 דקות של שחרור עשרות על עשרות שנים של הדחקה.
    אכן אושו ,מסטר אהוב מאין כמוהו, באמת דיבר על הזורבה עם הבודהה- זה אכן היה המסר הפריימרי שלו.
    אולם המלים האחרונות שלו היו:
    and the way is in

    כל שאר ההתרשמויות מובנות לי לגמרי

    הייתי שם לפני 24 שנים-
    למותר לציין שזה היה אחרת אז.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *