הגעתי לגיל שאפשר להתחיל – להתאפר!

אוקי. הגעתי לגיל שאפשר להתחיל. להתחיל?

סקס כבר עשיתי. תודה לאל. ויש לי גם 3 ילדים בתור הוכחה. גם אלכוהול שתיתי. סמים ניסיתי. ורוקנרול אני עושה כל הזמן. אז במה אפשר להתחיל?

אני מדברת על איפור. הגעתי לגיל שבו אני נאלצת/נדרשת/רוצה?? לכסות את פניי בשכבה צבעונית המפרידה ביני לבין האויר הפתוח. עד עכשיו, לא ברור בכלל איך, הצלחתי להסתדר בלי.

הבת שלי בת ה-6 התחילה להתאפר לפני שנתיים. לא יוצאת מהבית בלי גלוס, ובארועים מיוחדים אודם אדום, צללית תכלת עם נצנצים והרבה סומק ורוד, המשווים לה מראה של ילדה רומניה שרק הרגע נחתה מבוקרשט.

אבל אני, עד גיל 43, הצלחתי איכשהוא להמנע. והאמת, ששאלתי את עצמי לאחרונה, איך זה קרה שהגעתי עד הלום לא מאופרת. אז נכון שלא ממש התחברתי לתחום, אבל נראה לי שהסיבה האמיתית נעוצה בשתי תכונות אופי מחורבנות:

1. אני עצלנית.

2. אני לא ממש אוהבת לעשות דברים שאני לא טובה בהם.

ואיפור הוא כנראה אחד מהדברים האלה. מאז ומעולם.

אף פעם לא הבנתי את ההבדל, בטח לא את הצורך, וגם לא את הסדר שבו שמים על הפנים:

קרם בסיס, מייקאפ,

פודרה שקופה, פודרה לא שקופה,

ברונזר, סומק,

איילינר, עפרון שחור,

צללית בסיס, צללית מאט, צללית מבריקה ,

קונסילר, מסקרה,

ואודם!

בטח לא הבנתי איזה מברשת הולכת עם מה, איזה ספוגית עם איזה חומר, איזה צללית עם איזה אייליינר, האם לבחור במראה הסתיו המוזהב או במראה הכחול אפרורי עם נגיעות שקיעה כתמתמות. שלא לדבר על איזה מייקאפ עדיף: של מדינה ממילאנו או של לנקום מפריז, איזה מסקרה לבחור: יותר מעגלת או יותר מעבה? ומה לעזאזל עושים עם הפודרה השקופה?? היא שקופה, לא? אז למה צריך אותה בכלל?

ואת כל האיפור הזה צריך לשים רק אחרי שניקיתי את הפנים בחלב פנים ובמי פנים, שמתי סרום שפני הלחות, ואח"כ לחות שאחרי הסרום, וקרם עיניים ובלוק נגד שמש. עד שאצא מהבית בבוקר כבר יהיה חושך….

אז פשוט קרה שויתרתי על כל זה. מתוך עצלנות, מתוך יהירות, ואולי קצת מתוך המחשבה שלי זה לא יקרה. אבל השנים חלפו, כנראה גם על הפנים שלי, וכשהתחלתי להצטלם לפינת תרבות בטלויזיה, בה כמובן אופרתי למשעי ע"י מאפרת מקצועית, התחלתי לשים לב שיש הבדל משמעותי בין הדמות המאופרת הבלתי מוכרת הנשקפת לי מול המראה, ובין הדמות הלבנה והחיוורת, הכה מוכרת, שהיא אני. ועוד שמתי לב שאני לא ממהרת להוריד את האיפור המקצועי הזה גם אחרי שכבים כל האורות באולפן. מסתובבת לי מחופשת לאחרת ונהנית ממבטי התדהמה שמופנים לעברי. מה קרה? מה עשית? למי התחפשת?

השאלה שעלתה היא איך משחזרים את ההצלחה. הנסיונות הראשוניים שעשיתי להתאפר בעצמי, נחלו כשלון חרוץ. כנאמר: אל תנסו את זה בבית. הרגשתי כמו אינדיאנית לפני היציאה לקרב. אולי זה היה בגלל שהשתמשתי באיפור של הבארבי? אבל גם כשחברה נתנה לי ברונזר מקצועי, כששמתי אותו נראתי כמו אחת שנחטפה וננעלה בתוך מיטת שיזוף.

אז מה עושים? כמו בהרבה מקרים מבקשים עזרה מחברים. או במקרה שלי נחטפים ע"י חברות טובות שיושבות לי כבר שנים על העורק הראשי הלא מאופר שלי, ולוקחות אותי בפעם הראשונה בחיי לחנות איפור, המעוצבת כמו חנות ממתקים מודרנית לבחורה האופנתית.

התישבתי על הכסא העגול המסתובב מול המראה. התחיל דיאלוג מעמיק עם המוכרת/מאפרת. לא שלי כמובן, אלא של החברות המבינות המייטיבות לדבר בשפת הסתרים המובנת רק להן ולתושבות הכוכב הכחול. סליחה התכלכל מעושן. היא צריכה בסיס. וטון אחד יותר עמוק של המייק אפ. 971 לא 3. אולי שילוב בינהם. קונסילר? לא תשתמש. חבל. ברונזר? תסתכלי. רק עם מברשת שטוחה בתנועות סיבוביות הפוכות, מהחוץ כלפי פנים. מעצם הלחי עד ל2 סמ מהאף. הבנת? שום מילה..

אבל האמת שנראתי די סבבה. ואפילו ממש לא רע. רגע? אפשר לארוז גם את המאפרת?

יצאתי מצויידת בשלל קופסאות קטנות וחמודות ובהרבה מחמאות. האמת, בעיקר התרגשתי (אבל אל תגלו) מהמחווה של חברותי האהובות שבאמת רצו לעזור לי, ותאמינו לי, זה לא היה להן קל.

הגיע רגע האמת. מסיבת הסילווסטר הגדולה, שכפתה עלינו קוד לבוש רשמי שכמובן כלל גם איפור למשעי. אבל רגע, הבנות הבטיחו איפור אישי וגם שיעור פרטי. שוב חולצתי בעור שיניי הלבנבן. זה לקח לא פחות משעה, אחרי ההבטחות לשתי דקות, אבל החזיר אותי היישר לגיל 16, שבו היינו מסתגרות באמבטיה שעות. ואחרי כל האיפור שדפקנו ואחרי שכל הקמטים נעלמו, אולי גם נראנו קצת כמו בנות 16?  טוב, לא ממש.

אבל ההרגשה זה מה שחשוב, לא?

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *