השבוע הלכתי להפגש עם החבר הכי טוב שלי מהתיכון.
הייתי בערך בגיל של הבן שלי כשהכרתי אותו, בתחילת כיתה ז’. הוא הגיע מירושליים. נראה הכי חננה. גשר, משקפיים. אבל משהו בבטחון העצמי שלו, שהיה מנוגד למראה החיצוני, גרם לי להבין שיש בו משהו מיוחד.
מאז ועד סוף התיכון היינו החברים הכי טובים. לו כמובן היה את החבר הכי טוב. לי תמיד היתה חברה הכי טובה תורנית. אבל בכל זאת הצלחנו לברוא לנו עולם משלנו.
המון דברים הוא לימד אותי, החבר הכי טוב הזה שלי. למשל לברוח מביה”ס. או מי זה דיוויד בואי. היינו יושבים שעות ושומעים מוזיקה שהוא ניגן או בחר. אני לא הבנתי במוזיקה הזו כלום אבל התביישתי להגיד. לאט לאט למדתי לאהוב. את המוזיקה, וגם אותו. אף פעם אגב זה לא התפתח לקטע רומנטי. לא ממש ברור למה. אבל ככה זה היה. ואולי בגללו יש לי חולשה למוסיקאים.
אחרי שגמרנו את התיכון הלכנו כל אחד לדרכו. בזמנו זה לא נשמע כל כך סרט תורכי. אלה החיים. הוא הלך לסיירת. אני לאוניברסיטה. הקשר החזיק מעמד עוד כמה שנים טובות עד שהתמסמס ברוח שינויי התקופה.
אין בסיפור הזה אשמים. כל אחד התרכז בחייו והשקיע אנרגיות באנשים החדשים שנכנסו אליהם. השאר זה כבר היסטוריה. שנים אחרי אנחנו מתראים מדי פעם באקראי או בכוונה. בעיקר בזכותו. ועדיין זה הקשר היחיד שיש לי מהילדות. אפילו אם זה קשר של פעם בשנה, שנתיים.
בכל פעם שזה קורה יש לי רגשות מעורבים של שמחה פשוטה וטהורה מלהיות עם מישהו שאני כל כך אוהבת ושבכל זאת מרגיש לי קרוב, למרות שהוא כבר די רחוק, ושל צער גדול על הפערים שנוצרו. על העובדה שלא הצלחנו לשמר את מה שהיה.
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי, אם זה משהו שדפוק רק בי, שלא השכלתי לשמור על קשר עם חברי הילדות שלי, או שזה קשה לכולם. כי בנוסף לקשיים הפיזיים של מרחק גאוגרפי, סטטוס אישי ומשפחתי שונה, תחומי עיסוק ועוד כהנה מרחיקים, מדובר בעצם בשני עולמות שונים. עולם הילדות והנעורים המשמש מעין בועה, גם פיזית וגם נפשית, שבה כולם נמצאים פחות או יותר באותה מסגרת, באותו מקום, ובאותו state of mind. וברגע שאתה יוצא לעולם הגדול, בערך אחרי גיל 18 הכל משתנה ובעיקר אתה. אתה מגלה את הדרך שלך בחיים, את הדברים שמעניינים אותך וגם את אלה שפחות, מחפש את האנשים שאיתם תבלה את שארית חייך, והרבה פעמים משתנה קצת למענם, או לפחות מתאים את עצמך לסיטואציות החדשות שבהן אתה נתקל.
החברויות מהנעורים לא תמיד מתאימות לעולם החדש הזה, אני מנחמת את עצמי, למרות שיש מספיק מקרים סביבי שבהם זה כן מצליח. לא יכולה שלא לקנא. אבל גם המקרים המצליחים הם לא נטולי בעיות. ככל שהשנים עוברות צריך לעבוד על החברויות האלה, בדיוק כמו שעובדים על הזוגיות. כי החיים לוקחים אותנו למקומות אחרים, ולא רק גאוגרפית. הפערים נפערים, הסדקים מעמיקים ויש כל כך הרבה הפרעות סביבתיות, עד שלפעמים זה כבר פשוט לא אותו כייף.
אבל הנה חזרתי מערב קסום עם החבר הכי טוב שלי הזה. ערב של התרפקות על זכרונות העבר ושל נסיון לגשר על פערי המציאות בהווה. אין בזה הרבה טעם. הוא מספר לי על הילדים שלו ואני מספרת לו על שלי. אבל אין לי באמת חלק בחיים הנוכחיים שלו ולו אין בשלי. שנאמר מה שהיה היה. אבל עדיין כייף להזכר. עדיין כייף לשבת עם מישהו שפעם היה כל כך קרוב אליך. אפילו שעכשיו הוא לא. עדיין זה מרגיש מאוד נעים ומאוד קרוב.
אז אולי באמת יותר קל, להשאיר את החברויות האלה בגדר זכרונות שכייף להתרפק עליהם, ולא להעמיד אותן בנסיון של להתמודד עם המציאות המורכבת?
אבל עדיין, הכי כייף להזכר, וגם כייף להרגיש קרוב. אז בוא וננסה..
