פריז בחורף – ההמלצות הכי חמות

אין דבר יותר מדכא מלהסתובב בתל אביב ביום חורפי. הרחובות נראים יותר אפורים, יותר מטונפים, המטריות שחורות והאוירה הכללית היא של ערן צור בדכאון.

אבל פריז, פריז מהממת גם בחורף. הרחובות האפורים מוארים באלפי אורות מצנצים לקראת הכריסמס, העצים הערומים בשלכת מוסיפים לאוירה הרומנטית, המטריות הן של ברברי והאוירה הכללית היא של ז’אק ברל שר Ne me quitte pas.

אז מצאנו את עצמנו מסתובבים ברחובות פריז, כשקר ואפור בחוץ, אבל חם וצבעוני בלב. וברחובות פריז כולם יפים. דקיקים כאילו מעולם לא אכלו באגט או קוראסון, מהורהרים ובעיקר אלגנטים להתקנא. כ כך לבושים הם נראים לי בתלבושת אחידה של מעיל קשמיר ארוך, מגפיי עור ארוכות, כובע צמר אופנתי וכמובן הצעיף! נראה כי משטרת האופנה לא מאפשרת כניסה לפריז בחורף ללא צעיף. ובצדק.

בזכות חברים, אנשי העולם הגדול, הגענו באחד הערבים לביתו של עיתונאי וסופר ישראלי המתגורר בעיר האורות עם אשתו האנגלייה, נספחת התרבות. האוירה היתה של שנות ה-20 העליזות בה התערבבו אינטלקטואלים עם אנשי בוהמה במין מיקס משונה ומרגש. סביב שולחן ארוחת הערב נאספו צלם פורטרטים מהורהר, ברון צרפתי, כוהנת אוכל שראתה כבר הכל, סופר ועתונאי חוקר תופעות חברתיות, אושיית חיי לילה תל אביבית, שחקנית, אדריכל שרוצה להיות צייר, שפית שעשתה מסטר, מפיק מוסיקה בריטי, ועוד כמה היפסטרים פריזאיים שאסור לקרוא להם ככה. כולם התאספו בדירה פריזאית בליל שישי לערב קוסמופוליטי, שבו אוכל ויין צרפתי לוו במוסיקה אנגלית משובחת, השיחות חצו גבולות גאוגרפיים ודמיוניים, ואפילו הריקודים בסלון הופסקו רק בכדי לצאת לגזוזטרה כדי לקחת שאיפה מהסיגריה ומהאויר הקר והחודר.

השאלה המרכזית שהעסיקה את כולם היתה כמובן מיהו ומהו היפסטר אמיתי.

על פי איתמר הנדלמן סמית (בן כנען אולי יהיה מוכר לכם יותר) תופעת ההיפסטריות מוגדרת כ:”אימוץ סממנים חיצוניים של תת תרבויות שונות (פאנק, מוד, היפ הופ) תוך ריקון סממנים אלו מתוכנם המקורי. ההיפסטרים הם היום בעיקר צרכנים שמתחרים ביניהם, בתוך מעגל קטן עם הגיון עצמאי משלו, למי יש טעם נכון ומעודן יותר בבחירת המותגים שלו”. (סוף ציטוט).

בשביל איתמר, עצם העיסוק בתופעת ההיפסטריות היא היא ההוכחה לכך שאתה הכי רחוק בעולם מלהיות היפסטר, ובאופן כללי אחד שלא מבין כלום מהחיים שלו. ואולי בשביל אלו המציאו את ההגדרה החדשה: בובו (בורגני-בוהמייני) שהיא כבר הגדרה רחבה הרבה יותר ובאופן כללי נוצרה כדי לתת לרוב האנשים להרגיש טוב לגבי עצמם.

אבל איתמר הוא בהחלט אחד שמבין, ולא רק מבין אלא מסוגל. מסוגל להכניס חבורת “לא היפסטרים” תל אביבים פרובנציאליים שכמותנו למועדון החברים הפרטי היוקרתי ביותר בארופה, ותאמינו לי, זוהי לא משימה של מה בכך.

מועדון הסילנסיו, (silensio) שאליו יורדים כשלוש קומות לתוך האדמה אחרי סלקציה קפדנית (אם בכלל נתנו לך לרדת) מוגדר כשייך דיוויד לינץ’, למרות שאני לא ראיתי אותו שם, אבל לגמרי נראה כמו סצינה מאחד הסרטים שלו.

המועדון בנוי כמעין פאזל של חללים דמויי מערה, המחוברים בינהם במעברים מסתוריים, בצורה שאי אפשר לדעת מה עומד להתגלות בפניך. פינות הישיבה, הבר, וחלל הריקודים, כמו גם חללי העישון, השירותים או בית הקולנוע יוצרים מעין מבוך שבו אתה תועה וטועה, ובעיקר מחפש את עצמך ואת חבריך.

אבל העיקר כאן הוא כמובן הקהל שכאילו נלקח הישר משבוע האופנה הצרפתי אבל מהחלק הבוהמייני-לא מתאמץ. המוסיקה גרועה כמו שרק מועדון בבירה ארופית יכול להרשות לעצמו, אבל האוירה – tres tres chic!

במשך היום עשינו את הדברים שחובה לעשות בפריז: הסתובבנו ברחובות, שתינו קפה ושוקו, אכלנו טוב במיוחד, במקומות שהכי לא הייתם מצפים לאכול בהם בפריז, ואפילו שיחקנו אותה קצת תרבותיים וביקרנו בכמה תערוכות, שוב הסתובבנו ושוב שתינו וחוזר חלילה.

אז הנה כמה מהדברים שאסור לפספס, בפריז, בחורף הזה:

לאכול מרק נודלס ואטריות בובון במסעדת הפועלים הויאטנמית: (ותודה למיכלי, שחשפה בפנינו עולם קולינרי חדש ומרתק, בפריז אבל לא רק)

DANG HUONG PHO

14 rue louis bonnet

ואל תתנו למראה הפשוט ונטול השיק להבהיל אתכם מדובר באוכל משובח במיוחד, המתאים במיוחד לארוחת צהריים ביום קר (לא מתאים לארוחת ערב)

לראות את התערוכה של האמנית היפנית yayoi kusama ואת התערוכה על הריקוד במוזאון פומפידו, בילוי מושלם ליום קר וחורפי שבסופו אפשר לעלות למסעדת ג’ורג’ בקומה השישית ולהזמין מרק ארטישוק חם, להתפעל מהנוף עוצר הנשימה ולהרגיש על גג העולם, פשוטו כמשמעו.

(ותודה לתמנע, יועצת האמנות של הבלוג בכלל ושלי בפרט, שתמיד חושפת בפני את הדברים הכי שווים באמנות, בכל מקום העולם)

YAYOI KUSAMA

October 10 2011 – January 9 2012

רטרוספקטיבה לאמנית היפנית הקונטרוברסלית, בת ה- 82, המציגה 150 עבודות שנוצרו בין השנים 1949-2001. התערוכה מתארת את עבודתה של האמנית לאורך השנים, המגדירה את עצמה כאוהבת ללבוש ולפשוט צורות ובמיוחד את חיבתה האובססיבית לנקודות.

DANCING THROUGH LIFE

November 23 2011 – April 2 2012

התערוכה, המוקדשת כולה לריקוד ולהתפתחותו החל מ- 1900 ועד ימינו, משלבת ציור, פיסול, המון וידאו ארט, ואפילו ריקוד בלייף, נפתחת בציטוט: “we should consider every day lost in which we have not danced at least once” Frierich Nietzsche