הכל התחיל כשסוף סוף הצלחנו לקבוע עם חברים שהגיעו מניו יורק לחופשת מולדת, שהפגישה איתם היא סוג של מוצר במחסור וסיבה למסיבה. בהתחלה הזמנתי שולחן בטאיזו, כנאמר בואו ונראה לניו-יורקים האלו שגם בתל אביב יש סצינת מסעדות לוהטת, אבל אחרי מחשבה שניה, הבנתי שדווקא החברים הניו יורקים שלנו הם לגמרי לא אנשי סצנות, ושבעצם כל מה שאנחנו מחפשים זה מקום שקט ונעים שנוכל לשבת ולדבר בו, ואולי אפילו לנהל שיחה, בלי שקריאות ההתפעלות מהאוכל, שלא לדבר על קריאות ההי והביי, יפריעו לנו כל שנייה.
אז הלכתי על המסעדה הכי לא טרנדית בתל אביב הממוקמת בתוך מלון רוטשילד (96), השוכן בלב השדרה הכי טרנדית בתל אביב.
האוירה במקום קצת הפתיעה אותנו בהתחלה. אין כוסיות, אין צעירים. בואו נגיד שזה די נראה כמו מושב זקנים. ממש במרחק של כמה צעדים ממקומות הבילוי הכי שווים.
טרנד זה דבר כל כך מוזר. מקובל לחשוב שאין לו חוקים, שאין לו הסבר, ושבטח אי אפשר לשלוט עליו, אבל אם נחשוב קצת יותר לעומק נגלה שמאחורי כל מקום טרנדי עומדים אנשי עמל ועבודה קשה, שגורמים ל”טרנד” הזה “לקרות”.
אני לא בטוחה שאני יכולה לדבר בשם הבעלים של המלון אבי יפרח שגם עיצב את המקום ברוחו ובדמותו של הברון דה רוטשילד, אבל איכשהו נראה לי שהיתה כאן יד מכוונת שלא בדיוק כיוונה לאזור הטרנד. למרות שהמלון פתוח כבר מינואר, אף אחד לא ממש עשה פתיחה עתירת סלבס, ולא ממש הזמין את גיא פינס להתארח בסוויטה המקסימה המשקיפה על השדרה. (חבל, גיא).
ולכן, בעוד כולם מדברים על הטרנד של מלונות בוטיק בעיר, ודווקא כשהטרנד החם והמדובר של הקיץ הוא מסעדות וברים (טרנדיים כמובן) בתוך מלונות הבוטיק האלה, ראה ערך מסעדת עלמה במלון הנושא את אותו השם, הבר של מלון בראון, ואפילו המסעדה הכשרה שפתח השף מאיר אדוני על הגג של מלון קרלטון, המסעדה הקטנה של מלון רוטשילד הממוקמת בבניין הקסום ברוטשילד 96, כן זה עם 3 הדמויות במרפסת, היא הדבר הכי רחוק מהטרנד.
המסעדה, כך הבנתי, עברה מס’ גלגולים מאז הפתיחה, כנראה פחות מוצלחים, אבל לא מזמן נחת בה השף צבי אבישר שהתמחה במסעדות עטורות כוכבי מישלן בספרד, ונראה לי שהוא בא בכדי להשאר.
התפריט הלא מתחכם, לא חולק למנות קטנות, בינוניות וגדולות וגם לא למנות מיפן, מסין ומכורדיסטן, אלא סתם למנות ראשונות ועיקריות. תפריט היין, דווקא כן חולק ליינות מאזורים גאוגרפיים בארץ והמלצר החמוד התעניין אם אנחנו מעדיפים יין מאזור השפלה או הגליל. ענינו שאנחנו מעדיפים יין מהאזור הטעים ואכן קיבלנו בדיוק כזה הישר מיקב בת שלמה שלגמרי במקרה או בעצם לא, ממוקם על אדמות שהיו שייכות לברון רוטשילד.
האוכל היה מאוד אסטטי, וגם ממש ממש טעים. השירות היה מוקפד וגם נחמד, השיחה קלחה והיין של בת שלמה זרם בשלווה. אבל הכי כייף היה להשתחרר לכמה שעות מהאוירה הטרנדית המגניבה אך הגם קצת מעיקה. איזה כייף לשבת במסעדה שבה לא צריך כל שניה להרים את הראש לכיוון הדלת כדי לראות מי נכנס, לא צריך לשבת במיקום טוב שצופה אל הבר כדי לא להפסיד את ההתרחשות ובעיקר לא צריך להפסיק כל שתי שניות את השיחה כדי לומר: “היוש, מה ניש? את נראית נפלא, והמקום.. מדהים! כן, ברור שהיינו כאן בפתיחה”.
אז אם אתם רוצים ללכת למקום מרכזי אבל שקט, עם אוכל ממש טעים אבל לא משתלט, בלי ציפיות לערב מדהים מהמם והורס אלא לסתם ערב נעים וטעים, בלי הרבה באזז, זה המקום בשבילכם.
אבל הי, אל תבואו כולם בבת אחת.
