למה לרוץ אם אפשר ללכת – המסע אל הגילוי העצמי

בספר: "wild – מסע רגלי אל הגילוי העצמי", הולכת שריל סטרייד לבדה בשביל הרכס הפסיפי בארה"ב המשתרע ע"פ יותר מ- 4000 ק"מ במערב ארה"ב.

לכאורה עוד סיפור מסע מהסוג באתי, הלכתי, כבשתי, מצאתי משמעות.

אבל האמת שלאורך כל הספר מצאתי את עצמי סקפטית לגבי תפיסת המציאות של השריל הזאת, וחשדנית לגבי התווית שעל כריכת הספר: מבוסס על סיפור אמיתי.

כי שריל הזאת, בחורה בת 26, נכנסת יום אחד לאיזה חנות, שם היא נתקלת בספר משונה העונה לשם "המדריך לשביל הרכס הפסיפי – חלק א'". אין לה שום מושג מהו שביל הרכס הפסיפי. מעולם היא לא צעדה קודם באף שביל. היא לא עשתה צבא וגם לא טיול תרמילאים של אחרי הצבא.

מה שהיא כן עשתה זה לאבד את אמה החד הורית שנפטרה מסרטן בגיל 45 תוך שבעה שבועות, לאבד את הקשר עם אחיה ואחותה ועם אביה החורג, להזדיין עם כל מה ומי שזז תוך שהיא בוגדת בבעלה האהוב, להתגרש ממנו בתהליך כואב, להכיר מישהו אחר ולהתמכר איתו להרואין.

אולי דווקא בגלל זה שריל מחליטה, שהיא חייבת ללכת בשביל הזה שעד אתמול לא ידעה אפילו על קיומו. לכן היא קונה תרמיל מפלצתי הזוכה לכינוי מפלצת, נעלי הליכה ומתחילה ללכת.

1770 ק"מ תלך שריל ב- 3 חודשים מתוך השביל של ‭4,286‬ קילומטר המשתרע לאורך מערב ארצות הברית, בין הגבול עם מקסיקו מדרום לגבול עם קנדה מצפון. בלי שום הכנה היא תלך בשביל שאחרים מתכוננים כל החיים ללכת בו.

בדרך היא תטפס על הרים מושלגים, תחצה נהרות קפואים, תשרף בשמש קופחת של 37 מעלות, תפגוש דובים, נחשים וזאבים, תישן לבד באוהל, לא תתקלח שבועות, תסחוב תרמיל של 30 קילו על הגב שאף מטייל גבר בשביל לא הצליח להרים, תסחוב בתוכו את כל האוכל והמים שלה אבל תגיע כמה פעמים לסף התייבשות, תייצר מלא יבלות ברגליים, תאבד 6 ציפורניים ותגיע למצבים שהיא פשוט לא מסוגלת לדרוך על הרגליים יותר, תקציב לעצמה סכום של בערך 20 דולר לשבועיים שאת רובם תחסל ביומיים הראשונים ואח"כ תצעד את היתר עם 65 סנט בכיס, תפגוש מעט קולגות בדרך שאיתם תבלה כמה שעות או כמה ימים שיהפכו לחבריה הטובים ביותר אבל לא יהיה לה סבלנות להפתר מהם ולהמשיך לצעוד בשביל לבדה.

שואלים את עצמכם אם נהנתי מהספר? בערך כמו שהיא נהנתה מלצעוד בשביל. הדרך היתה ארוכה וקשה, לעיתים משעממת, לעיתים מרתקת, באיזה שהוא שלב קצת מונוטונית, אבל בהחלט בהחלט מרשימה ומעוררת מחשבה.

לא יכולתי שלא להתפעל מהאומץ, מהנחישות, ובעיקר לשאול את עצמי אלא יכולה שלא למצוא את ההקבלה עם המרתונים והטריאטלונים והאיירונמנים והטריפל איירונמנים שאנשים שנקלעים למשברי גיל ה-40 וה- 50 מתחילים לעשות באדיקות בלי לרוץ אפילו ק"מ אחד בחיים קודם לכן.

משהו כנראה בשקט הזה, בלבד הזה, במאבק הנורא בכאב, ברצון לוותר, להתיאש, בהישרדות הכי פשוטה, מנקה את הראש מכל שאר הדברים שמתחוללים בו.

אפשר כמובן לחשוב על זה גם כמסע מטאפורי של התמודדות עם כל קושי. מכל סוג. מסע שבו תמיד אתה צועד בו לבדך. גם אם נדמה שיש לך תמיכה. מסע שבו אתה חייב להתגבר על קשיים פיזיים ונפשיים ולמצוא במהלכו את הכוחות שלך ואת הדרך שלך.

"השפלתי מבט אל העצים מתחתי שצמרותיהם התבדרו קלות ברוח החמה. שייקחו את הנעליים שלי, חשבתי בעודי משקיפה על המרחבים הירוקים הכבירים. בחרתי לנוח כאן בגלל הנוף. זה היה לפנות ערב באמצע יולי, ונמצאתי מרחק של קילומטרים מציוויליזציה בכל כיוון, מרחק ימים מסניף הדואר הגלמוד שהתעתדתי לאסוף בו את חבילת הציוד הבאה שלי. היה סיכוי שמישהו יעבור בשביל הזה, אך זה קרה לעתים רחוקות בלבד. בדרך כלל חלפו ימים שלמים בלי שראיתי נפש חיה. וממילא זה לא היה משנה. הייתי לגמרי לבדי בתוך זה." (עמוד 16)

יעל נעמני כתבה במדור הספרות של ידיעות אחרונות:

"הספר הלא בדיוני הכי טוב של שנת 2012 על פי מגזינים ועיתונים שונים, הבחירה של אופרה ווינפרי ככותר שישיק מחדש את מועדון הקריאה שלה, מגיע אל המדף הישראלי עם הרבה מאוד עיטורים. הוא ראוי לכל אחד מהם. הכתיבה של סטרייד חשופה עד היסוד, אבל לא חושפנית. ריאליסטית מאוד, אבל לוחצת בעדינות על הבלוטות הנכונות, משלבת במינון מדויק את ההיסטוריה האישית המר סובכת, הקשה לעיתים, עם המסע הגיאוגרפי, המרסובך והקשה בדרכו השונה מאוד. האדם מתערבב בטבע, הפיזי בנפשי. הבדידות נמהלת במפגשים עם אנשים, עם בעלי חיים, עם נופים. שגרת ההליכה מופרעת בסיטואציות מפתיעות. זה עצוב ומצחיק, מפחיד ומנחם, כואב ומאוד מרגש".

אני לא בטוחה שהייתי נותנת לספר את כל התארים האלה, אבל הוא בהחלט ספר מסע מעורר מחשבה. על המשברים שהחיים מזמנים לנו ועל היכולת המופלאה שלנו להתגבר עליהם, על כמה קשיים פיזיים פשוטים של חום, קור, אוכל ומיים מגמדים כל קטסטרופה שחשבנו שתמוטט אותנו, על להיות לבד, על כוח הרצון ועל הכוח האדיר שנותנת לנו המחשבה: "עשיתי את זה. הצלחתי".

ואם כבר ספרי מסע, לא יכולתי שלא לחשוב כל הזמן על שני ספרים ישראליים וקצת ישנים שאולי שכחתם, שאני ממש ממליצה עליהם:

"מסע חיפושים" – ספרו של איל חלפון מ- 2008, שמתאר את חוויות ההליכה שלו בשביל ישראל, במסע שעשה לרגל יום הולדתו ה- 50.

"בחזרה מטיאוצ'י" – ספר הקאלט של יוסי גינסבורג מ- 1985 על מסע ההישרדות בן ה- 3 שבועות שלו בג'ונגלים של בוליביה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *