“הזמן הוא בריון,” אומר בוסקו, כעת גבר שמן וחולני בגיל העמידה, לפנים זמר רוק ידוע באנרגיות הפרועות ששחרר על הבמה. וכעבור שנים רבות, המפיק המוזיקלי בני סלזר, שגם הוא ראה ימים יפים יותר, יחזור על האמירה הזאת באוזני סקוטי, הגיטריסט המופלא שאחרי עשרות שנים בשולי החברה חושש לצאת שוב אל אור הזרקורים, ומוסיף: “אתה מתכוון לתת לבריון הזה לדרוך עליך?”
הספר, שגנב לג’ונתן פראנזן את פרס הפוליצר בשנת 2011 עורר את סקרנותי. ספר על עולם הרוק של שנות ה-70 וה-80 שזכה בפרס יוקרתי? בהחלט שווה קריאה.
נראה לי שהפוליצר ניתן בעיקר על שלושה הבטים (או לפחות אני נהנתי משלושתם):
1. הספר כתוב כ- 13 סיפורים קצרים, לכאורה עצמאיים לחלוטין, שמה שמחבר בינהם הם הגיבורים שחלקם מופיעים במספר סיפורים. דמות שולית לחלוטין בסיפור אחד הופכת לדמות הראשית בסיפור אחר וכולן מדברות במגוון קולות וסגנונות. כל סיפור כתוב בסגנון אחר, ויש אפילו אחד שכתוב כמצגת פאוור פוינט שהגיבורה שלו היא ילדה בת 12.
2. הדמויות עצמן: בני סלאזר, נגן בס שהופך למפיק מצליח ומנסה לשמור על יושרת האינדי שלו בתעשייה משתנה; סאשה, העוזרת האישית של בני, שסובלת מדחף קלפטומני חסר שליטה; סקוטי, גיטריסט מזדקן שמסרב להשלים עם הקדמה והטכנולוגיה, ואשר בעברו היה חבר בלהקה יחד עם בני, לו, טייקון מוזיקה מלוס אנג’לס, שנותן טרמפים לקטינות מרדניות ומפתה אותן בסיוע אספקה שוטפת של קוקאין; דולי, יחצנית על ־ לשעבר שאיבדה את הלקוחות שלה ומספקת שירותים שיווקיים לרוצח המונים מאיזו רפובליקת בננות; ג’ולס, עיתונאי רוק שהורשע בניסיון אונס של כוכבת קולנוע צעירה, שבעצמה הידרדרה לשפל מקצועי ועוד.
3. ההקבלה בין עולם הוזיקה לזמן שחולף. הנושא האמיתי של הספר הוא הזמן: מה הוא עושה לנו, איך אנחנו חווים אותו, משתנים אתו, שורדים בתוכו. איך הוא לוקח אותנו משם לפה. עולם הרוק משמש כרקע לסיפורו של הזמן, ואין כמו העולם הזה והכוכבים המזדקנים שלו כדי להוכיח איך עובר לו הזמן.
לאיש אין מנוס מהמפגש עם חוליית הבריונים שהיא הזמן. גם לא לכוכבי הרוק הגדולים ביותר. השאלה היא רק איזה משאבים ואיזה כלים אתה מביא איתך למפגש הזה. עולם הרוק משמש גם קרקע פוריה לעיסוק ביצר ההרס העצמי שנגזר על כולנו להאבק נגדו או להכנע לו, ובבדידות התהומית שכל אחד מאיתנו מתמודד איתה בסופו של דבר.
הבריון הזה שמתעסק עם הנפש, מחרב את הגוף ונוקם באילו שמעיזים לחלום יותר מדי, הוא הגיבור האמיתי של הספר הזה, ובהחלט גורם לך לחשוש מהמפגש האישי שלך עם חוליית הבריונים.
בהחלט מעורר מחשבה.