אתמול אחה”צ היה היום של “החוג” החודשי שלי. “סוף סוף גם לי יש חוג”, אני אומרת לילדים כשאני מסבירה להם למה היום אני לא יכולה להסיע אותם לחוגים שלהם.
אבל הם לא מבינים איזה מן חוג זה, חוג של אמהות, שלא רוקדים בו ולא משחקים כדורסל, ואפילו לא הולכים בו מכות. רק שומעים כל מיני אנשים מדברים.
אז בערב, כשחזרתי מ”החוג”, שמוגדר בשפת המבוגרים “פורום החדשנות הבינתחומי בהשראת TED”, ניסיתי לשתף את הילדים בחוויות שלי מההרצאה של אתגר קרת. כי את אתגר קרת הם קצת מכירים. מספרי הילדים. ואתגר קרת בחר לדבר איתנו על סיפורים.
וכשמדברים עם מבוגרים על חשיבות הקריאה ועל חשיבותה של הספרות, תמיד מקבלים תשובות מבוגריות כאלה שקריאה מלמדת לשלוט בשפה, מעניקה אוצר מילים, ומעשירה את הידע ואת ההשכלה. אבל אתגר קרת, מרגיש עם ההסברים האלה ממש לא נוח. כי בשביל לשלוט בשפה אפשר לקחת קורס בברליץ, ובשביל לצבור ידע אפשר לפתוח אנציקלופדיה, כלומר ויקיפדיה, למה צריך בכלל סיפור?
אז בשביל לתת את התשובה שלו, אתגר מספר לנו סיפור. את הסיפור על היום שבו החליט שהוא רוצה להיות סופר. ובגלל שאני לא מספרת סיפורים טובה כמו אתגר, רק אתמצת לכם בקצרה.
זה היה סיפור קצת עצוב על הסיפור הראשון שאתגר כתב בימי חייו. בזמן שהיה חייל בודד במשמרת בלתי נגמרת. הסיפור היה קצר, ואתגר כל כך רצה שמישהו יקרא אותו כבר. אבל הסמל הקשוח שהגיע להחליף אותו במשמרת לא רצה לצבור ידע, וגם לא לשפר את השפה, ואתגר נאלץ לחפש קורא יותר ידידותי ומחויב, ולכן רץ להעיר את אח שלו. בשש בבוקר.
האח, שלא היה מאוד ידידותי אחרי שהעירו לו את כל הבית בשש בבוקר, ירד לטיול עם הכלב, כי אם כבר אז כבר, וקרא את הסיפור תוך שהוא גורר את הכלב שעוד לא התעורר. האמת שהוא מאוד התרגש. באמת. הסיפור נגע לליבו.
“כתבת מקסים” הוא אמר לאתגר אחיו.
“יש פה הרבה כשרון. לא ידעתי שאתה כזה מוכשר”. הוא הוסיף ואמר.
“תגיד, יש לך עותק של הסיפור הזה?”
“ברור”, אמר לו אתגר בגאוה.
“מעולה”, אמר אחיו המרוגש והשתמש בנייר שבידו כדי לאסוף את הקקי של הכלב, שלא התאפק. כן, הנייר שעליו הסיפור, שעכשיו עליו גם הקקי, וזרק את שניהם לפח הסמוך.
מוסר השכל: הסיפור, הוא אף פעם לא על הנייר, או על צג המחשב. הסיפור הוא תמיד הסיפור שנשאר בראש של הקורא. החוויה שלו. הדרך המיוחדת שבה הוא הבין את הסיפור, הצורה המיוחדת שבה הסיפור נגע לליבו, התחבר אליו.
כי בעצם, ע”פ קרת, סיפור הוא חיבור בין שתי תודעות. התודעה של הקורא עם התודעה של הסופר, עם התודעה של הגיבור. כי כשאתה קורא סיפור אתה מזדהה עם הגיבור אבל אתה עדיין קצת עצמך. והאני של הגיבור מתערבב עם האני שלך למין מיקס ייחודי רק לך.
וזוהי, מבחינתו של קרת, החוויה העוצמתית של הקריאה.
כי מפגש התודעות הזה, מתקיים בסביבה סטרילית. בסביבה שמאפשרת לנו להפסיק לחשוב לרגע רק על עצמנו ולהכנס לראשו של ה”אחר”. לראות את המציאות מנקודת המבט שלו. אולי אפילו להבין אותו, את ה”אחר” קצת יותר.
כי בדר”כ, ה”אחר” הוא זה שבדיוק תפס לנו את החנייה, או את התואר של “מלך הכיתה”, או זה שמחכה לפנינו בתור לקופת חולים וממש ממש מעכב אותנו כשהמקרה שלנו כל כך דחוף ושלו ממש ממש לא.
וככה דרך הסיפור אנחנו מאמנים את שריר האמפטייה, שלא ממש מאומן בעולם ה”אני, אני” שבו אנחנו חיים. ומאפשרים לעצמנו להבין את זה שמחכה לפנינו בתור לקופת חולים. אולי אפילו לאהוב אותו קצת, למרות שהוא ממש מנוזל כל הזמן. והסיפור לא מכריח אותנו להיות פרקטיים או מעשיים. ואם אנחנו קוראים אותו בתור לקופת חולים זה עדיין לא מכריח אותנו להתנהג יפה לזה שבתור לפנינו, ולא לצעוק עליו כשהוא מתעטש בלי לשים את היד על הפה. כי ככה זה עם סיפורים. הם לא חייבים להיות מעשיים.
ואם אנחנו קוראים שיר של מוחמד דרוויש אנחנו יכולים לגלות אמפטיה, רגעית כמובן, למצבם של הפלשתינאים. אבל בסוף השיר אף אחד לא יבקש מאיתנו לחזור לגבולות 67. כי שיר הוא עדיין רק שיר. וסיפור הוא עדיין רק סיפור.
הילדים בינתיים קצת התעייפו מהסיפור בתוך סיפור, שגלש והפך להרצאה. אולי גם בגלל שנהיה מאוחר. אבל הסיפור על הקקי של הכלב ישאר איתם, נדמה לי לפחות עד מחר.
ועדיין הילדים של היום מתקשים בקריאה, ובעיקר מתקשים להתחבר למילה הכתובה.
בכל דור ודור, מזכיר לנו קרת, מוצאים את מי להאשים בשאלה הגדולה “למה ילדים לא מתחברים לקריאה”.
היום זה כמובן האינטרנט. וקודם זו היתה הטלויזיה. וממש מזמן האשימו את הרוק’אנד’רול והתקליטים.
תמיד אפשר להאשים.
למרות שלפחות בעידן האינטרנט אשכרה קוראים.
אבל מה אתם רוצים מהילדים המסכנים. כל מה שלימדו אותם זה לחבר אותיות. לא לימדו אותם לדמיין את כל מה שקורה בין השורות. לא לימדו אותם להתחבר לדמויות ולהמציא להם גוף, ועיניים וצבע שיער, וחיתוך דיבור, מה יש לומר. ואחר כך מתפלאים שהם מעדיפים לראות סרט. או לראות את המציאות דרך “ארץ נהדרת”.
אבל גם לבעיה הזו, העלה קרת ממוחו הקודח רעיון. לקרב את הצעירים לסיפורים. להגיש להם אותם בדרך יותר מקובלת. מדובר במיזם שנקרא storyvid, שמפותח בימים אלו ע”י קרת ודב אלפון, ומטרתו לייצר מקבילה ספרותית לוידאו קליפ המוזיקלי. כי אם שיר יכול להציג את עצמו בעזרת אודיו ווידאו, רעיון שנראה קצת מוזר בעידו שטרום ה- MTV, למה לא סיפור?
אז הרעיון הוא לתת לבמאים לייצר את האינטרפטציה הוידיואית שלהם לסיפורים קצרים וליצור מהם וידאו קליפים של פחות מחמש דקות, ובעצם לאפשר לכל אחד, ילד או ילדה, איש או אישה, עם אייפון ביד, לייצר את האינטרפטציה שלהם לכל סיפור, שלהם או של אחרים.
הנה אחת האינטרפטציות לסיפור של קרת: “כיסים”. אפשר לנסות להראות אותו לילדים ה”לא קוראים”. בעיני הוא פשוט מקסים.
