יום כייף עם הילדים – הכי כייף, וגם התערוכה על אמנות רחוב בתל אביב

הכל התחיל לפני שנה.

זה היה אחרי עוד סשן מתיש של: “תכנסו להתקלח, תתלבשו, תסתרקו, למה לא סידרתם את התיק? מה עם השיעורים? ולמה לעזאזל אתם חושבים שאני המשרתת שלכם? ולא, אני לא מרשה לאכול ליד המחשב..”

אחרי שהתעצבנתי וחשבתי איזה ילדים מעצבנים יש לי, נרגעתי, וניסיתי לחשוב איזה אמא מעצבנת יש להם. פתאום קלטתי, שהבנים שלי בטח יושבים ליד המחשב ואומרים לעצמם: “איזה אמא מעצבנת, איזה חופרת, כל היום רק נובחת עלינו: “תכנסו להתקלח, תתלבשו, תסתרקו, למה לא סידרתם את התיק? מה עם השיעורים? ולמה לעזאזל אתם חושבים שאני המשרתת שלכם? ולא, אני לא מרשה לאכול ליד המחשב..” יאללה. תני לנשום רגע, גם לנו קשה.

בעודי יושבת ומהרהרת לי הרהורים נוגים בסגנון: “זה לא פייר, אני כל כך אוהבת אותם וכל כך משקיעה בהם ובסוף כל האינטראקציה היומיומית ביננו מסתכמת בלשון ציווי”, נכנס הצד הגברי של המשפחה, שהוא כידוע אינו משתתף כלל בדיאלוגים מהסוג הזה ואף אין לו מושג איך מתי ולמה הילדים קמים, מתלבשים, מכינים שיעורים ומגיעים ממקום למקום.

הגברי, שחזר לו מיום עבודה עמוס קופאין, רצה לשחרר קצת אנרגיות, ולפני שהספקתי לשתף אותו בהרהוריי, זרק לחלל האויר: “מי רוצה קרב עם אבא?..”

חצי שעה אחרי, בעוד כל הבנים של המשפחה יושבים מותשים אחרי קרב סוער שבמהלכו נסדקו כמה עצמות וכמעט נשבר פסל הבודהה שוחר השלום, נפנה אלי הגברי ושאל: “רצית לדבר איתי על משהו?”

אז כן, רציתי לדבר איתך על זה שאני, שעושה כל כך הרבה בשביל הילדים שלי ובאהבה גדולה, בסוף נתפסת בעינהם כחופרת, מציקה ומעצבנת, ואתה, נכנס לך הביתה בסוף היום, וקוצר את כל התהילה בחצי שעה של מכות, או שיחות נינוחות על בנות או השקעות, ומיד מצטייר כאבא הקולי, שעושה דברים שווים עם הילדים שלו ולא מנג’ס להם שילכו להתקלח אחרי שגמרו להזיע על השטיח.

כל זה היה לפני שנה. ישבתי אז עם עצמי וחיפשתי פתרונות.

חשבתי שננסה להתחלף בתפקידים, אבל אני לא יודעת ללכת מכות והוא לא יודע לבשל. חשבתי שאנסה להגיד להם בצורה נחמדה ומתחשבת ללכת להתקלח להתלבש ולהכין שיעורים, אבל אחרי חצי שעה של נחמדות הרגשתי שאני כבר כן מוכנה ללכת מכות, ולא בתור משחק.

נדרש היה פתרון יצירתי.

בנוסף הוא נמצא.

יום כייף.

כמה פשוט ככה עובד.

פשוט פשוט אבל עם חוקים: אחת לחודש, יום כייף של אמא וילד (אחד), על חשבון ביה”ס!! (אהה. זה המרכיב הסודי במתכון..) ועוד חוק אחד פשוט: הכייף צריך להיות לשני הצדדים, מה שמבטל מיד הליכה ללונה פארק מצד אחד או לסרט בנות מצד שני. צריך לבחור פעילויות ששני הצדדים נהנים בה.

אז השבוע חזרנו מהחופש הגדול. כי גם לימי כייף על חשבון הלימודים יש חופש גדול. החלטנו, אני והמרכזי, לקחת אותו באיזי הפעם, את היום כייף. לא להשתולל בתכנונים גרנדיוזים. וזה היה כייף שחבל על הזמן.

התחלנו את הבוקר בקפה השכונתי עם קפה וקוראסון (אני עם הקפה, הוא עם הקוראסון). משם נסענו לתל אביב, לראות את השדרה המתנקה מאוהלים, ולצפות בבניין הבימה המחודש ובכיכר הצמודה אליו שעדיין מתחדשת. גולת הכותרת של היום היתה ללא ספק הביקור בתערוכת אמנות הרחוב שבביתן הלנה רובינשטיין. תערוכה שווה, שהביקור בה עם ילדים הופך אותה לעוד יותר שווה. אח”כ, הלכנו לקנות המון ספרים לכל אחד מבני המשפחה וקינחנו את היום על הבר בסבסטיאן, מתמכרים לשניצל האגדי של קפה נואר. כמו שאמרתי, יום כייף מושלם.

התערוכה אגב, שהכניסה אליה היא בחינם, מציגה את אמני הרחוב המרכזיים בתל אביב, את סגנונותיהם השונים, את המדיות הקיימות בתחום ואת הדרכים השונות להתמודד עם המעבר
מהרחוב הפעלתני ורווי הפרטים אל קירותיו הלבנים של המוזיאון.

המרכזי במיוחד נהנה מהצדדים האיטראקטיביים של התערוכה והכי הכי מהאפשרות לצייר בעצמו גרפיטי על מסך מחשב שמיד הוקרן על קיר ענק במוזאון.

הרבה יותר שווה משיעור אמנות+שיעור על חשיבות הקשר בין אמא לילד בביה”ס. לא?

שתפו:

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp
Share on email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?