הרהורים לקראת שנת הלימודים החדשה. דפני ליף – לטיפולך!

שוב מכוונים את השעונים המעוררים.

שוב מחדדים עפרונות.

שוב מחדשים את מלאי הפיתות והחומוס והפסטרמה,

מתלבטים התלבטות אחרונה בין קלמר של בילבונג או של אוניל.

מסתכלים בפעם הראשונה והאחרונה איך נראה ילקוט נקי,

רוכשים עוד טישירט מכוערת עם לוגו ביה”ס, שהופך אותה לעוד יותר מכוערת,

שהופכת את הילדים שלנו מאינדיוידואלים עצמאיים לגוש אחד אחיד ולא מיוחד.

ואנחנו, מה בסהכ רצינו?

ללמד אותם לפתוח עיניים ואוזניים,

לחנך אותם לסקרנות,

וחקרנות,

להעצים בהם את העצמאות,

לערב אותם במעורבות,

לרגש אותם לרגישות,

לחבר אותם לחברות,

ללמד אותם מה זה יחסי אנוש ואיך מתיחסים לאנוש הזה בכלל,

ללמד אותם לחשוב מחוץ לקופסא אבל להבין קודם כל מה יש בתוך הקופסא,

ללמד אותם להבין ולקבל את האחר והשונה אבל קודם כל את עצמם,

לתת להם כלים להתמודד עם בעיות, עם קשיים, עם כשלונות,

ללמד אותם איך להתנהל בעידן האינטרנט והסלולר, והתקשורת בסמס, ואיך לעזאזאל הם צריכים לתפקד בעידן הדור 3 או 4

להכין את עצמם לחיים האמיתיים שמחוץ למסגרות המקובלות או להכין אותם לחיים בתוך המסגרות המקובלות,

לתת להם כלים לשפוט בין טוב לרע, בין נכון ללא נכון, בין עיקר לטפל,

ללמד אותם לזהות את החוזקות והעוצמות שלהם ולטפח אותם, וגם את החולשות שלהם ולהתגבר עליהן.

לאפשר להם להכיר אנשים חדשים. מעניינים. מגוונים. ממש כמוהם.

ללמד אותם לזהות חברות אמת, ואהבת אמת, (ואת ההבדל מסתם סקס טוב..)

להניח להם ללמוד מה הם אוהבים, מה מעניין אותם, מה מרגש אותם,

איך לא לפחד ממה שיגידו, ומה שיחשבו,

לאפשר להם לגבש לעצמם זהות ולא ללכת שבי אחרי העדר,

איך להסתכל בדר”כ על חצי הכוס המלאה של הקולה, (ולא על זו של השכן)

ובעיקר בעיקר, איך להיות מואשרים ושמחים בחלקם.

ואת כל זה כמובן ילמדו אותם מחר בביה”ס…

נ.ב.

יורד גשם עכשיו.

הבן שלי אמר שאפילו אלוהים בוכה על זה שחוזרים ללימודים מחר.

שתהיה שנת לימודים שמחה ופוריה!