אני כבר לא זוכרת בדיוק איפה עובר הקו הדק הזה בין היומולדת שכל כך שמחים לקראתה ומצפים לבואה, לבין הגיל הזה שבו אתה אומר לעצמך ולחבריך: “כולה הזדקנתי בעוד שנה, מה יש כבר לחגוג?…” נראה לי שמתי שהוא בין גיל 25 ל 35 מתגנבת לה המחשבה, שאנחנו כבר בכלל לא רוצים להיות יותר גדולים, ובטח לא לחגוג את היום הזה, שפתאום נראה לנו ממש לא חגיגי, כולה ציון דרך, בדרך למטה, אחרי הפסגה.
ההסתכלות על הדרך, אם היא בטיפוס אל הפסגה או בירידה ממנה, אם אנחנו מסתכלים רק על האבנים הגדולות או הקטנות שמפריעות לנו ללכת, או מתרכזים בנוף שמסביב, היא כמו תמיד עניין של גישה.
ובעניין היומולדת, האנושות נחלקת לאלו שאוהבים לחגוג את האירוע, ולכאלה שממש לא, שרק רוצים לכסות את הראש בשמיכה ולתת ליום הזה לעבור בלי שאף אחד ירגיש.
יש נתק מוחלט וחוסר הבנה משוועת בין שתי הקבוצות. אף אחת לא מבינה את השנייה, אפילו לא קצת: “מה יש כבר לחגוג? ואין כאן שום דבר משמח” מצד אחד, למול: “אפשר לחשוב מה קרה, אף אחד לא מת, ואפילו להפך, כולה סיבה למסיבה ואין הרבה כאלה, אז בואו ננצל אותה”.
אני, אם זה מעניין מישהו, שייכת לקבוצה השנייה, החוגגת, או לפחות מציינת. חושבת שזה מאוד יפה שעברתי עוד שנה, וגדלתי, והתבגרתי, ולמדתי, בעיקר לקח, והפנמתי. אז בהחלט יש סיבה לחגיגה. חברותי לעומת זאת, כמעט באופן גורף, שייכות לצד השני, המנוכר. בין אם זאת סתם יומולדת 47 או אפילו יומולדת 40 עגולה, תמיד אותו סיפור: “אין מה לחגוג, זה בכלל לא יום שמח, אפילו קצת עצוב, ובקיצור- גם השנה, ובעיקר השנה, לא בא לי”. ואז מתחיל המו”מ: “אז אולי רק ארוחת ערב? צהריים? דרינק על הבר? סנדויץ טונה בארומה?” התוצאה הסופית תלויה, כמו תמיד, במי שהייתה יותר נחושה והתבצרה בעמדתה.
ואז מגיע שלב המתנה
בלי קשר להחלטה על החגיגה, המתנה בדר”כ מקובלת על שני הצדדים. החוגגת חושבת שזאת חלק מהחבילה, והלא חוגגת, מסתפקת בה כפרס ניחומים.
אבל גם במקרה הזה מתקיימות שתי גישות הפוכות לגמרי: הראשונה של המשקיעות, שיחשבו, ויחטטו רגליים: “מה הכי מתאים, ומה הכי תאהב, ומה היא גם צריכה, ולמה הכי תתחבר? אבל אדום היא שונאת, ושחור השנה זה פאסה, ונעלי ריצה כבר קנינו לה בשנה שעברה, ומי בכלל היה צריך את זה?, ולמה אני לא יכולה לבקש לעצמי קצת מנוחה ולהצטרף ולו לשנה אחת בלבד לגישה השנייה שבה פשוט נותנים צ’ק?..” כן. כן. שמעתם טוב. זו לא בר מצווה וגם לא חתונה, אבל בגישה השנייה אוספים כסף מכל החברות כדי להעניק לבעלת השמחה ביום חגה מעטפה שמנה שבעזרתה תוכל לקנות לעצמה פריט נחשק ויקר להחריד, וככה על הדרך גם עושים לעצמנו חיים הכי קלים וחוסכים גם את האינטימיות, וגם את הכוונה.
בסוף, בסוף, הברכה הכי חשובה
הדבר היחיד שאין עליו שום מחלוקת, היא הברכה. כמה שיותר רחוק מהברכה הבנאלית של : “מזל טוב ליום ההולדת, רק אושר ושמחה, בריאות והצלחה” – יותר טוב. אין מי שלא אוהבת לקבל ברכת יומולדת מושקעת, ייחודית ואינטימית, שהיא תמיד מרגשת, תמיד בעלת משמעות.
אז לכל חברותי החוגגות והמתכחשות ליום הולדתן, הנה הברכה שלי:
חברתי היקרה,
לרגל יום הולדתך ה- X,
רציתי רק להגיד, להזכיר ולהדגיש: אני אוהבת אותך! כן, גם כשאת מתבגרת (חלילה לא מזדקנת, כי השנים כמובן, עושות לנו רק טוב..) וגם כשאת שקועה במשבר גיל ה- X שלך, שבגללו את לא ממש נחמדה לסביבה בזמן האחרון.
אני אוהבת אותך בגלל מי שאת, וגם קצת בגלל מי שאני כשאני איתך. אני אוהבת את החברות שלנו, בעליות ובירידות (טוב, בעיקר בעליות) ובעיקר את העובדה שיש עם מי להתחלק בדבר הזה שקוראים לו החיים.
ואם לצטט גדולים וכותבים יפה ממני, אז אחת הדרכים להיות קצת יותר מבסוטית ביומולדת, זה להסתכל סביב, ופשוט לספור עם כמה אנשים קרובים יהיה לך כייף לחגוג את היומולדת שלך לו רק היית רוצה. כי החברים שלנו והקרובים אלינו הם אלו שבעצם עושים את החיים שלנו כאן שווים וראויים לחגיגה, גם אם תחליטי לחגוג וגם אם לא.
אני כמובן אהיה כאן כל הזמן, לבושה ומאופרת, כדי שאפילו אם בשנייה האחרונה תתחרטי, וכולם כבר ילכו לישון, יהיה לך עם מי לחגוג!
אוהבת אותך מאוד
ג.
(מוקדש באהבה לחברותי ת’, ע’ וק’ שחוגגות השבוע, וגם לד’ – שבדרך)
