המזכרות – דיוויד פואנקינוס

 

אחרי יום השואה, ולפני יום הזכרון, זהו זמן מצויין לעסוק בזכרונות. אישיים וקולקטיביים, עצובים ושמחים, הזכרונות שלנו מעצבים את האנשים שאנחנו, ובעצם מצטרפים לפסיפס הזה, שנקרא החיים. הספר החדש של דיוויד פואנקינוס, מחבר “העדינות”, עוסק בזכרונות האלה, אותם הוא מכנה: מזכרות. 

“ביום מותו של סבא ירד גשם רב כל כך עד שכמעט לא ראיתי דבר. אבוד בהמון המטריות, ניסיתי למצוא מונית. לא ידעתי למה אני רוצה להזדרז ויהי מה, זה היה מגוחך, לשם מה לרוץ, הוא שָׁם, הוא מת, הוא הרי יחכה לי בלי לזוז ממקומו.

יומיים לפני כן הוא עוד היה בחיים. הלכתי לבקר אותו בבית החולים קרֶמלַן-בּיסֶטְר, ובלבי התקווה המציקה שביקור זה יהיה האחרון. התקווה שדרך הייסורים הממושכת תסתיים. עזרתי לו לשתות בקשית. מחצית המים זלגה במורד צווארו והרטיבה עוד יותר את חולצתו, אבל באותו רגע אי-נוחות גופנית כבר לא הטרידה אותו. הוא הביט בי במבט אבוד, שהייתה בו כל הצלילות מימי בריאותו. ללא ספק היה זה הדבר האכזרי ביותר: לחוש שהוא מודע למצבו. כל נשיפה הודיעה לו על בואה, כמו החלטה שאי אפשר להצדיקה. רציתי להגיד לו שאני אוהב אותו, אבל לא הצלחתי. עדיין אני חושב על המילים הללו, על הביישנות שהותירה אותי באי-ספיקה רגשית. ביישנות מטופשת בנסיבות כאלה. ביישנות בלתי נסלחת וחסרת תקנה. לעתים קרובות כל כך איחרתי את המועד, החמצתי את המילים שהייתי רוצה להגיד. מעולם לא הצלחתי לשוב על עקבותי אל הרגש ההוא. מלבד אולי בכתיבה, עכשיו. אני יכול להגיד לו כאן.

ישבתי על כיסא לצדו, ונדמה היה לי שהזמן עמד מלכת. דקות יומרניות התחזו לשעות. למוּת מרוב איטיות. הטלפון שלי הציג הודעה חדשה. נשארתי במתח, שרוי בהיסוס כוזב, כי בתוך תוכי שמחתי לקבל את ההודעה הזאת, שמחתי להיחלץ מן הכובד המַלאֶה, ולו לרגע, ולו מן הסיבה הטיפשית ביותר. אני כבר לא זוכר מה היה תוכן ההודעה, אבל אני זוכר שעניתי מיד. כך, ולנצח נצחים, נצמדו הרגעים הספורים חסרי המשמעות האלה כטפיל לתמונה החשובה כל כך. אני כועס על עצמי מאוד בגלל אותן עשר מילים ששלחתי לאדם שאינו חשוב לי כלל. ליוויתי את סבא אל מותו, וחיפשתי פתחי מילוט בלי הרף, רק לא להיות שם. אספר מה שאספר על הכאב שלי, האמת היא כדלהלן: השגרה ייבשה אותי. האם מתרגלים לסבל? אפשר לסבול באמת, ובה בעת להשיב להודעה”.

אחרי “העדינות” המופלא, מגיש דויד פואנקינוס, שני סיפורים השזורים זה בזה: סיפור אהבתו לאישה, והקשר שלו עם המשפחה שלו: סבא וסבתא, וההורים. זה אולי נמכר כסיפור אהבה, אבל הנושאים העיקריים של הספר הזה בעיני הם ההזדקנות, והזכרונות.

העניין המרכזי בספר הוא הזיכרון והתפקיד שלו בעיצוב חיינו. החיים, ע”פ פואנקינוס הם בסה”כ שרשרת של זיכרונות אנושיים. בין פרק לפרק בסיפור משובצים פרקי “מזכרת” קצרים – רגעים חשובים שנצרו בלבם אנשים שונים, דמויות מרכזיות ושוליות מהספר, וגם דמויות מפורסמות כמו סקוט פיצג’רלד, מרצ’לו מסטרויאני, סרז’ גנזבורג, ואן גוך, גאודי ועוד.

ספר מקסים, אבל לא מתקרב לקסם של “העדינות”.

 

 

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?