איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין, והוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שאי פעם ידע את שמו מת בהפגזה על כפרו.
הנכדה הקטנה שעל כתפו, סנג־דיו שמה, צמודה אליו בכל אשר ילך. באכסניית הפליטים ובצעדיו הראשונים במדינה הזרה וחסרת הריח שלעולם לא תהיה שלו. סנג–דיו, שפירוש שמה “בוקר נעים”, היא הסיבה היחידה שבגללה מר לין מחליט לדבוק בחיים. הדאגה לבריאותה גם מדרבנת אותו לאזור אומץ ולצאת איתה לאוויר הצח בעיר הזרה והמאיימת. על ספסל בשדרה מתיישב ליד מר לין מר בארק, אלמן בודד שמשתוקק לגלגל שיחה. מר לין אולי אינו מבין את השפה, אבל הוא יודע להקשיב.
ספר קצר יחסית, אבל כזה שחודר עמוק פנימה, ומשאיר אותך חסר נשימה. זהו סיפורם של פליטים. פליטים מארצם, משפתם, אבל זוהי גם סיפורה של תקשורת, שגם ללא מילים יכולה להיות עמוקה ואמיתית. זהו סיפורה של חברות. כזו שחוצה תרבויות ועמים ויבשות. אבל בעיקר, זהו סיפורה של הבדידות. נפערת כמו בור, עמוקה ובעיקר כואבת.
פיליפ קלודל, שהביא לנו גם את “הדוח של ברודק” המעולה, מספר סיפור פשוט במילים פשוטות. באמצעות תאורים מאופקים, עדינים, ובעזרת מחוות קטנטנות הוא מספר את סיפור הידידות הנרקמת בין שני זקנים בודדים. פליט זקן עם תינוקת שמתיידד עם איש שמן על ספסל. הם אולי אינם מבינים זה את זה אך בהחלט מבינים את שפת הבדידות.
סיפור שנע בין אופטימיות ופסימיות, בין תקווה ויאוש, בין אמת וחלום. סיפור שסוחף אותך איתו ולא ישאיר לחי יבשה בסופו. באחריות.
