בארוע התרמה שערכנו לפני כמה ימים, קיבלנו, בנוסף לתרומות, גם מגש של בראוניז מהחלומות, כזה שגם נראה נפלא וגם מתחסל בשניות, ואפילו לא נשאר כדי ללקק את האצבעות.
אז כשכולם התנפלו על הדר כדי לבקש את המתכון, הוא (כן הוא), חייך חיוך קטן, והבטיח שישלח.
וכדרכו המיוחדת של הדר, שהיא אף פעם לא הדרך הרגילה או הטריוויאלית, קיבלתי מתכון שהוא גם סיפור, או סיפור שהוא גם מתכון, שלגמרי מדבר בעד עצמו. הנה הוא לפניכם:
אז מה הסיפור שלי עם אייל שני – מתכון לבראוניז מהחלומות – מאת הדר כהן
שני לאווים גדולים ליוו את ילדותי – עגבניות ושוקו.
לעגבנייה, עבור ילד, אין שום סקס אפיל. צורתה משעממת, ריחה סתמי, טעמה לא ברור, אבל הגרוע מכל הינו מרקמה. עבור ילד אין שום דבר מזמין בשילוב הלא ברור הזה של נוזל עם גרעינים מבפנים, דפנות פנימיות מוקשות בחלקן וציפוי דקיק כחוט השערה המאגד את כל המרכיבים לכדי כדור שככל שחולף זמן המדף שלו, הופך הוא מכדור קשיח בתחילת חייו לכדי רכיכה בערוב ימיו. כזו היא היתה עבורי.
יחסי הקרירות בין העגבנייה לביני נמשכו בערך עד גיל עשרים, ואז, עקב חיבתי היתרה לסם החיים, המתוק על כל צורותיו, הבנתי הצטמצמה לכדי נוסחה אחת פשוטה, שאם אני רוצה להמשיך את הרומן האינטנסיבי שלי עם המתוק, אני חייב לאזן בתפריט בריא לצידו.
כך הכרתי את העגבניה, הכרוב, הכרובית, הברוקולי, ובשלב מאוחר מאוד אפילו את האבוקדו, הירק השומני הזה שהיה מוקצה אצלי שנים רבות, ושבימים אלו מתגנב לי באלגנטיות לפחות פעם ביום לאחת הארוחות שלי.
התחלת הרומן שלי עם העגבנייה היתה מאוד מהוססת, השתדלתי לטשטש את טעמה בבליל של מאכלים אחרים, באופן כזה שיקהה את מרקמה הלא ברור ואת טעמה הספק חמצמץ ספק מתקתק.
ואז התחלתי לעבוד אצל א.ש. – מעסיק נדיב ונחמד מאין כמוהו, שגרם לי לחיוך מאוד גדול כשהודיע לי על הבונוס החצי שנתי הראשון בחיי, מקץ חודשיים של עבודה אצלו. 1000$ היה הסכום.
לא ביזבזתי הרבה זמן, אבל כסף כן, והערב הראשון שהיה פנוי הוביל אותנו דרך שער הגיא, בואכה ירושלים, אל המקדש. לא אל בית המקדש אם כי אל מקדשו של עוד א.ש. אחר, הלוא הוא מר עגבנייה או שמא אומר הטאלנט הטלויזיוני שהכי לא יודע להתנהל עסקית, אייל שני, השף של מסעדת אוקיינוס המיתולוגית. שני קיבל בערך חצי מהבונוס שלי באותו ערב, ונתן בתמורה את הלב שלו, היישר לתוך המנות שהזמנו.
כבר אז, ב 1996, התפריט היה מנוסח בפיוטיות האופיינית לשני היום, והעגבנייה שלטה בתפריט ללא עוררין. שני הוא זה שנתן אצלי לעגבנייה את הפוש הנדרש בסולם ההנאה ממוצר משעמם לפריט חובה כמעט בכל ארוחה.
בכלל היחסים שלי עם עגבניות הם מורכבים.
אני לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אצלי, טקס בחירת העגבניות הוא קדוש. אם יש סיבה שבגינה אף פעם לא אעשה משלוח ירקות מהירקן בטלפון, זו המחשבה שהירקן יבחר את העגבניות בשבילי, בלי ללטף אותן אחת אחת כפי שאני עושה בסופר, מוודא שאין באף אחת מהן פגם מולד, או כזה שנרכש במסעה המייגע מהשדה ועד למדף בסופר או בשוק.
אף פעם לא הבנתי מה הסיפור הזה של השוקו, פשוט עובדים על הילדים. הרי חלב כשלעצמו זה לא תענוג גדול. לקחו המבוגרים את החלב ,ברוב חוכמתם פיזרו קצת אבקת קקאו , הפכו את החלב מצבע לבן לצבע שוקולד והנה מכרו את זה לילדים. אצלי הנוסחה הזו לא עבדה.
את השוקו , זה שהגיע בקרטונים יחד עם המאפה בהפסקת עשר של הקייטנות, הייתי מייד מחליף בתמורה לעוד מאפה עם איזה ילד שלא מבין כלום. את השוקו של שניסו לשווק לי בבית, הייתי משקה בו לרוויה את אחד הקירות של הבניין שבו גרנו, אבל זה סיפור למועד אחר…
עדיין לא פגשתי את ה”אייל שני” שיעשה את המהפך של השוקו בחיי, ומכיוון שסבלנות בדרך כלל אין לי, בחרתי בבן דודו הרחוק של השוקו להיות לי לחבר לעת צרה, הלוא הוא השוקולד.
אדון שוקולד הוא חתיכת שובב מאין כמוהו, כמה שלא אטרוף אותו, עדיין הוא ימשיך להופיע לי בכל מקום, יחייך אליי את החיוך הממזרי שלו, ויזמין את עצמו בלי בושה לאיזה מפגש של DNA אצלי בחלל הפה.
אדון שוקולד הוא מאהב אולטימטיבי. תמיד, אבל תמיד, הוא יהיה שם בשבילי, יציע עולם שכולו טוב, וזאת בלי לבקש דבר בתמורה (זאת בהנחה, שכלל אינה סבירה, שקלוריות זה דבר רע)
וגם בנושא זה, בדיוק כפי שלא ניתן להתחמק יותר מדי מדמותו של שני שצצה לנו בכל מקום בימים אלו, גם לכאן אדון שני נדחף.
כשהוזמנתי לערב התרמה אצל גליה, ביום חמישי של חורף, הצעתי את שירותיי בענייני קולינריה. מזג האוויר החורפי גרם לי לחשוב על השלג שאולי יעטוף בסוף השבוע הזה את פסגות הרי הגולן, ואולי אפילו יתגנב עד ירושלים, יגרום ליהודים ולערבים להשתולל יחד במלחמת כדורי שלג במקום בכדורי אם -16. אמרתי לעצמי, מה יותר מתאים מאשר להופיע עם סיר LE CREUSET בצבע כחול עמוק, מלא ב “גלו ויין” אמיתי. בשעה 4:30 אחה”צ קפצתי לסופר, קניתי את כל המצרכים – שמונה בקבוקי יין, ציפורן, הל, מקל קינמון, ג’ינג’ר,ועוד… רק כדי לסמס לאחר מכן לגליה ולגלות שהיא כבר מכינה בעצמה בדיוק אותו הדבר.
השעה 6 בערב, שעתיים ועשרים לפני שיוצאים מהבית, ואני תקוע עם שמונה בקבוקים של יין מסוג שלא מגישים לאורחים..
אז מה עושים?
אדון שני המציא פעם איזה מתכון, הכי פשוט שבעולם, של בראוניז, שהם זוכי ליגת העל בכל פעם מחדש.
המתכון של שני עבר איזה טוויסט קטן, אשר ייחשב במחוזות השפים כטוויסט לא הגיוני כלל, אבל תאמינו לי, הוא משדרג את המקור באופן שאפילו לי אינו מובן.
אז לכל מי ששאל על המתכון של הבראוניז, הנה הוא:
חומרים:
250 גרם שוקולד 60-70% מוצרי קקאו חתוך לחתיכות קטנות
100 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות
4 ביצים
2 כוסות סוכר לבן
1 כוס קמח(רצוי שטיבל 1 אבל גם רגיל עובד מציון)
קורט מלח
אופן ההכנה:
ממיסים את חתיכות השוקולד בסיר קטן, מוסיפים לאחר המסת השוקולד את קוביות החמאה עד שהן נמסות ונטמעות כליל בשוקולד לכדי מרקם אחיד.
מערבבים במיקסר את הביצים (צהוב ולבן יחד) יחד עם הסוכר עד לקבלת מרקם אחיד.
מוסיפים בהדרגתיות את הקמח לתערובת השוקולד
את תערובת השוקולד עם הקמח מוסיפים ל תערובת הביצים והסוכר שמחכה במיקסר.
מוסיפים קורט מלח ומפעילים המיקסר עד לקבלת מרקם אחיד של כל החומרים.
אצל שני, במתכון המקורי, הסדר של קיפול החומרים מעט שונה.
הוא מקפל את תערובת הביצים לשוקולד המומס, ורק לאחר מכן הוא מוסיף בהדרגתיות, תוך כדי קיפול, את הקמח והמלח.
כאמור – השיטה שלי נוגדת את ההגיון האפייתי,ויסלחו לי כל המומחים, אבל בעיני זה כל היופי.
יש לחמם התנור ל 180 מעלות
יש להשתמש בתבנית בגודל 24*30 ס”מ
יש לשמן את התבנית, על התבנית יש להניח נייר אפייה משומן אף הוא, נייר האפייה יוצא מבעד לדפנות התבנית. יש לאבק במעט קמח את נייר האפייה המשומן על מנת שהבראוני ייפרד בקלות מנייר האפייה.
יש לצקת את התערובת לתוך התבנית ולהכניס למרכז התנור המחומם מבעוד מועד.
משך האפייה הוא בין 20- ל 25 דקות, תלוי בסוג התנור
על מנת לוודא שהבראוני מוכן יש לתקוע קיסם, עליו לצאת רטוב במעט ולא רטוב מדי, אם הוא רטוב מדי יש להמשיך עוד כמה דקות של אפייה.
לאחר כיבוי התנור יש להשאיר הבראוני בתוך התנור למשך 5-10 דקות, תלוי ברמת הרטיבות שאתם מעדיפים את הבראוני שלכם.
יש להוציא מהתנור ולתת למגש לשכב בחוץ כעשרים דקות לפני ההגשה.
ככל שתצמצמו בין זמן אפיית הבראוני לבין זמן הגשתו, ככה אנשים יותר יתעלפו מהמעדן הזה.
לעניין ההגשה – אפשר לבחור בדרך המסורתית של חיתוך המגש לריבועי בראוני אבל אני מעדיף מעט אחרת. אני שולף את נייר האפייה מהתבנית, הבראוני על נייר האפייה, ואני מניח את כל הסיפור הזה על שולחן הקינוחים. אני מניח שני סכינים ליד הבראוני והחבר’ה כבר דואגים ליישר את הפינות בכל פעם שהן מתעקמות, בין אם בעזרת הסכינים או בידיים, עד שלא נשאר פירור.
