קשה מאוד לסכם את פסטיבל הפסנתר, אבל אם מוכרחים, אני נאלצת לעשות את זה באכזבה קלה. לא בגלל שלא היו מופעים טובים. חלקם היו ממש טובים. לא בגלל שלא היה מגוון. השנה יותר מכל השנה היה נסיון לתת ייצוג גם לגדולים ולמוכרים וגם לסצנת האינדי המתפתחת והפורחת ולתת במה לצעירים והמוכשרים שבטוח עוד נשמע עליהם בהמשך. גם ההפקה היתה מתוקתקת ואפילו הגשם לא הפריע.
אבל היה משהו בפסטיבלים הקודמים שייצר אצלי ציפייה לניצוץ. איזה קסם שקורה לפחות בשתיים שלוש הופעות, שנוצר מחיבור לא טריוויאלי, שמייצר התרגשות ותחושה של חד פעמיות שלא תחזור יותר.
בפסטיבלים הקודמים זה קרה לי במופע המחווה לשמוליק קראוס, בהופעה של דנה ברגר שהלכה בעקבות יוצרות שהשפיעו עליה, במפגש הפסגה הכה לא טריוויאלי בין אביב גפן ואבייתר בנאי, ועוד הופעות קטנות שהצליחו להוציא אותי מרחפת.
השנה היו הופעות טובות, חלקן אפילו טובות מאוד. אבל אולי היה משהו בהעדר ההפתעה, בהעדר החידוש שאכזב. אז ההופעה של שלומי שבן היתה מעולה. היתה מחדשת. היתה מרגשת. אבל לרגע לא ציפיתי שהיא תהיה משהו אחר. ונכון, שגם לעמוד בציפיות זה לא דבר של מה בכך, אבל היו חסרים לי עוד ברקים ורעמים בלב, בנוסף לאלו שהציפו את השמיים.
ובכל זאת היו רגעים טובים ומרגשים בפסטיבל הזה. לפחות בשבילי. הרי הם לפניכם:
ספי אפרתי מארח את את אייל אבן צור
ספי אפרתי, עבר לאחרונה מעמדת הבסיסט (של אביב גפן, של מוניקה סקס) ומעמדת השחקן (גילי ב”תעשה לי ילד”) לעמדת הזמר יוצר, כשהוציא את אלבום הבכורה שלו “להתעורר בארץ אחרת”.
אני חשבתי לקבל אותו עדיין בעמדת הבסיסט החמוש בפסנתרן אורח לצורך הפסטיבל, אבל הופתעתי לקבל אותו בעמדת הפסנתרן בכבודו ובעצמו.
השירים שלו מצויינים, הפסנתר שלו נשמע מצויין, אבל משום מה הוא מתעקש לדבוק בדמות שלו מ”תעשה לי ילד”, של הרוקר הביישן, לבוש בבגדי הבר מצווה שלו, שמשאיר את האור הזרקורים למישהו אחר, במקרה הזה לאורח שלו הערב אייל אבן צור, שהכריזמה הבוטחת שלו, אכן סוחפת את ספי ומשדרגת את ההופעה הטובה, להופעה מצויינת.
אז למרות שספי בעצמו סיכם את ההופעה: “אתם הייתם מצויינים, אנחנו היינו בסדר”, אני חושבת ספי, שהייתם ממש בסדר. וכמו שאתה כותב באחד השירים המקסימים מהאלבום: אתה חייב להיות קול בעניין הזה!
שלומי שבן – ניסוי/כלים
אין על הכריזמה של שלומי שבן. אין על הכשרון של שלומי שבן. אבל בכל זאת. בהופעות האחרונות הרגשתי שכל השירים, כל הקאברים, ואפילו כל השטיקים הקטנים שבין השירים מוצו עד תום. והנה בא שלומי ונותן לנו הצצה ראשונית לשירים החדשים שלו, וכמה שהם יפים.. אז היתה התרגשות בערב הזה, שלנו ונראה לי שגם שלו, ומדי פעם הוא בדק אם עדיין יש לנו כוח לעוד שיר חדש, והיה לנו, ברור!
נינט
נינט טייב בורכה בכל כך הרבה איכויות: יש לה את הקול הכי מדהים ששמעתי, היא מצליחה להפיק ממנו את הביצוע הכי מדוייק, הכי מרגש, וחוץ מזה יש לה שילוב מהפנט של כריזמה, אומץ וביישנות נחבאת אל הכלים, וכל זה עטוף בכל כך הרבה יופי… אז למה, למה לעזאזל היא כל כך מתאמצת??? למה לעזאזל היא כל כך מתאמצת לכסות את עצמה בכל כך הרבה שכבות של מחוות מעייפות מדי, של צעקות רועשות מדי, של דיסטורשנים לפנים שלא מאפשרים לנו לשמוע אותה?? הבנו כבר שהיא לא המאמי הלאומית, הפנמו כבר שהיא רוקרית אינדית בועטת. באמת שהבנו. אפשר להתקדם הלאה.
הרי כל מה שאנחנו רוצים זה שהיא פשוט תעמוד מולנו, תתן לנו את עצמה ואת המוזיקה שלה ופשוט תשיר… כי היא עושה את זה כל כך יפה.. בבקשה..
ארכדי דוכין ויהלי סובול
ארקדי דוכין ויהלי סובול ישבו בפסטיבל הזה על משבצת החיבור הלא טריוויאלי. כי מה לרוקר שחיף, צעיר ובועט ולכותב בלדות שמנמן ומלנכולי? אז מסתבר שהמון.. שניהם כותבים מוכשרים בחסד עליון, שניהם נחבאים אל הכלים ומבויישים עד אימה, והתחרות היחידה בינהם היתה מי ידבר פחות (יהלי זכה, אגב). בסופו של דבר זו היתה אחת ההופעות המרגשות בפסטיבל בעיני, בעיקר באנדרסטיימנט שלה (נינט, לטיפולך אודה). היה כמעט מבלבל לזהות מי כתב איזה שיר וגם מי ביצע, לאור החושך המוחלט שהיה על הבמה כל הזמן. ביישנים, ביישנים, אבל בכל זאת מגיע לנו לראות משהו.
ניסיתי לצלם את אחד הרגעים הקסומים האלה, אבל היה קשה. מליוני אנשים לבד, בחושך..
30 שנה ל – “בציר טוב”
הרבה ציפיות היו לי מ”בציר טוב”, מופע המחווה המרכזי של הפסטיבל. אז “בציר טוב” היה טוב, אבל לא מצויין. אולי זה בגלל המבצעים שבחר אילן וירצברג לשיר איתו את השירים הטעונים האלה של יונה וולך, שבחלקם לא ממש התאימו (דנה עדיני), ושבחלקם לא ממש השתמשו (ירמי קפלן ודניאל סלומון), ובחלקם קצת השתלטו (ערן צור), ואולי זה בגלל שקשה מאוד לשחזר את האלבום הזה, ואולי ואולי.. מה שכן היה מחמם את הלב, זה לראות את אילן וירצברג במרכז הבמה מקבל את כל הכבוד שכל כך מגיע לו, ולשמוע את הלחן החדש והמצוין של גבלץ לשיר “גורם לי”, ואת הביצוע המצוין ל”סקס אחר”. אבל יותר מזה, לא יכולתי לעשות עם זה כלום.. אתם שומעים?
יהונתן גפן – האיחוד מארח את דני ליטני
באופן מפתיע זימן דווקא המופע הזה הכי הרבה דמעות לעיניים שלי. יונתן גפן הוא אמן הכתיבה הבלתי מעורער בעיני. וגם כשהוא מקריא, מדקלם, מתרגם, משורר או פוליטיקאי הוא תמיד חד, מושחז ומרגש.
יהונתן גפן גירסת 2012 הוא זקן קוטר, שמקטר על הכל אבל בעיקר על האייפונים והאייפדים שנדבקו לנו לידיים, על הפייסבוק והטוויטר שכבשו לנו כל חלקה טובה במוח, אבל מה לעשות, הוא מקטר כמו שהוא מזדקן, כל כך בחן. וגם כשהוא מביא את דני ליטני להשמיע לנו קיטורים שכתב בשנות ה-60 זה נשמע כל כך עכשווי. וכשיורד הלילה על המופע הוא מאחל לנו “לילה טוב” מעודכן וסופר את הכבשים בזירה הפוליטית שלנו. את זה אתם חייבים לשמוע..
מופע הארנבות של ד”ר קספר
אורן ברזילי ושי להב, מצליחים לתת לנו טעם טוב, למרות אוירת המתנס השכונתי עם האורגנית שהבאתי מהבית, הגיטריסט שהבאתי מהבית, ונעם רותם שהבאתי מהפרסומת של מלבורו עם רקיעה בלתי רצונית ברגל.
אורן ברזילי גם מסביר לנו למה להקות רוק מתפרקות (כי חברי הלהקה לא משתמשים באותם סוגי סמים) ומנסה להסביר ליהונתן גפן את סוד הקסם של הפייסבוק:
“תראו אותי
אני שמח סתם פתאום
תראו אותי
הכל נראה לי יפה היום
כמו חלום
סתם פתאום”
להתראות בשנה הבאה..
