אוף, לא יכולה לזוז, כואב לי כל הגוף, במיוחד הרגליים. הן לא זזות לי, הרגליים. המוח נותן להן פקודה לזוז אבל הן כאילו החליטו לעשות מרד, יותר נכון שביתה איטלקית, ופשוט לא ממש מתרוממות מעל הקרקע. נגררות. מסורבלות.
אה, וזה אפילו לפני שהתחלתי לרוץ..
.
למה לרוץ אם אפשר ללכת.
למה לרוץ אם אפשר לשבת.
ולקרוא עיתון.
איפה כל האנדרופינים והאדרנלינים האלה שכולם מבטיחים לי שהם מופיעים להם ככה פתאום האמצע הריצה. איפה היצורים הקטנטנים האלה שטוענים אותך באנרגיה, שדוחפים אותך מאחור בלי שאף אחד יראה, שמושכים אותך בחבל סודי קדימה, שגורמים לך להרגיש שאתה יכול לעוף, שלא לדבר על לרוץ עוד 20 ק”מ, למה אותי הם אף פעם לא באים לבקר?? מה, לא התלבשתי מספיק יפה, אני לא מריחה מספיק טוב?
ואיפה כל המחשבות האלה שכולם מספרים לי שעוברות להם בראש בזמן הריצה? וכל הרעיונות שעולים להם? ואיך הם מתחברים לעצמם ולטבע שמסביבם. לי עולה רק מחשבה אחת בזמן הריצה. מחשבה אחת גדולה וענקית שלא עוזבת אותי כל הזמן:
מתי זה כבר יגמר???
אני לא רואה כלום, חוץ מאת קו הסיום, לא שומעת כלום, חוץ מאת הבומים העל קוליים שהולמים בי מכיוון הלב, לא מריחה כלום חוץ מהזיעה של עצמי, אבל אני כן קצת מתחברת לאני הפנימי שלי כשאני משננת לעצמי את מנטרה הודית מסורתית שחוזרת על עצמה שוב ושוב: תכף זה נגמר, תכף זה נגמר, תכף זה נגמר, תכף זה נגמר, תכף זה נגמר.. מזתומרת עוד 5 ק”מ? זה לא תכףףףף!!
אבל איזה כייף לרוץ. איזו הרגשה מדהימה זו לסיים את הריצה. השרירים שורפים. את האצבעות ברגליים מזמן כבר לא מרגישים. הנשימה מקוטעת ומחרחרת. הדופק דופק כמו הבסים בזיזי כשעומדים על יד הרמקולים. איזה כייף. באמת הרגשה נהדרת.
אבל עזבו את ההרגשה. לרוץ זה בריא. מה לא? אז מה אם זה דופק את הברכיים, ואת הסחוסים, ואת העצמות, וזה גם לא טוב לעור הפנים. ובטח גם לא עושה חסד עם הציצים הלא מאוד צעירים שלי שהשקשוק הבלתי פוסק הזה לא בדיוק תורם למלחמה שלהם בגרביטציה.
אז למה אני עושה את זה לעצמי?
למה? למה אני רצה?
כדי להיות כמו כולם?
כדי להתגבר על הקושי?
כדי להתגבר על הפחד?
כדי שבעלי יהיה גאה בי? (גם)
ניסיתי להתמקד בשאלה הזו, היום בריצה. ניסיתי ולו לכמה שניות בכל דקה לא לחשוב על מתי זה יגמר אלא על למה אני כאן, ממשיכה לשלוח לרגליים פקודות תזוזה למרות שכל הגוף משדר לי: stop!!
וחשבתי, שאולי אני רצה, פשוט כי אני עדיין, אמנם בקושי, אבל פשוט כי אני עדיין יכולה!
ואולי, זה דווקא בגלל שאני במשך שעה שלמה, לא חושבת על כלום! או כמו שמגדיר את זה הרבה הרבה יותר טוב ממני, הארוקי מורקאמי:
“…כשאני רץ אני פשוט רץ. עקרונית אני רץ בתוך ריק. אם לומר זאת במהופך, אולי עלי לומר שאני רץ כדי להשיג את הריק. וגם אל תוך הריק הזה מתגנבת לה, כדרך הטבע, מחשבה מזדמנת. זה רק טבעי. כי בלבם של אנשים לא יכול להתקיים ריק אמיתי. נפשם של בני האדם אינה חזקה מספיק כדי להכיל ריק אמיתי, והיא אף איננה עקבית. עם זאת, המחשבה המתגנבת אל מוחי כשאני רץ איננה יותר ממשהו המשועבד לריק. זוהי מחשבה שערכה אינו טמון בתוכנה, כי אם בהיותה ציר הריק..”
(הארוקי מורקאמי, על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה)
מוקדש לכל רצי ה- Nikey Night Run – שיהיה בכייף.
