לפני חודש העלה מגזין ווג סרטון ברשת שמתעד את הצילומים של לידי גאגא לשער של גליון ספטמבר.
הסרטון חמוד, וזכה לחצי מליון צפיות, ומה שאני הכי אהבתי בו היה שלידי גאגא נראית שם, כמו תמיד, קצת הזויה עם השמלה המפוסלת והפאה הלבנה המתבדרת ברוח המאווררים, אבל לגמרי אישה בשלה, שבטוחה בעצמה ובמראה שלה, גם כשהיא עומדת מול המראה.
מה רבה היתה תדהמתי, כשראיתי את השער של גליון ספטמבר, שבו נראתה אישה כחושה שהאצבע שלי יותר עבה מהקף המותניים שלה! ובעיקר היא לגמרי לגמרי לא דומה לאותה אישה שבסרטון שהצטלמה לשער הזה רק לפני חודש…מצא את ההבדלים: .
כל כך הרבה מילים נשפכו כבר על תרבות הרזון, ואפילו חוקים נחקקו שאוסרים על דוגמניות להיות רזות כל כך ומחייבים אותן לעמוד בקריטריונים מסויימים, אבל עולם התקשורת כמנהגו נוהג ומכתיבי דעת הקהל, ממשיכים את הסגידה הבלתי נתפסת הזו לתרבות הרזון.
וזה לא שיש לי משהו נגד רזון, יעידו עלי כי חלק מחברותיי הטובות ביותר הן כוסיות רזות מהזן המשובח ביותר. מה שמרגיז אותי כל פעם מחדש, היא תופעת העדר, שמחייבת את כולן להדחף לתוך השטאנץ האופנתי המקובל, ומכיוון שבשנים האחרונות מדובר ברזון מהסוג האנורקסי, אין שם הרבה מקום…
אז למה, אני שואלת את עצמי, אי אפשר לתת מקום ובעיקר כבוד לכל מיני סוגים של יופי, של משקל, של אנשים. למה תמיד כולם צריכים להיות, או נכון יותר צריכות להיות, גבוהות, רזות, ורצוי גם בלונדיניות? למה אנחנו כל כך פוחדים ממגוון, מורסטיליות? למה כולם צריכים להיות כל הזמן אותו דבר?
מסתכלת על הפער הזה בין לידי גאגא בסרטון לבין לידי גאגא על השער של גליון ספטמבר שהוא אחד הגליונות הכי נמכרים של השבועון הכי נמכר, ולא מאמינה. מה הבת שלי בת ה-5 תבין כשהיא תסתכל על השער הזה? מה היא מבינה כשהיא רואה טלויזיה או שלטי חוצות?
השבוע סיפרה לי חברה ששמעה את הבת שלה בת ה-5 מדברת עם חברתה בת ה-5 על הנושא הכה מדובר: מי יותר רזה… כששאלה אותה בתדהמה: “למה אתן מדברות על זה? למה זה בכלל חשוב?” ענתה לה המתבגרת בת ה-5 : “גם את מדברת על זה כל הזמן עם החברות שלך..”
לא שמעו בעולם האופנה שהעולם עבר ממשטרים קומוניסטיים ודיקטטוריים למשטרים קפיטליסטים ונאורים?
מוגש כחומר למחשבה מהאגודה למלחמה ברצון להראות כמו כולן – כלומר רזות!
