השבוע הייתי במסיבה של ילדים בני 20.
אני לא יודעת מתי הייתם לאחרונה בני 20, אני הייתי שם די מזמן.
כדרכו של עולם, כולנו מעבירים את החיים בהתרפקות על העבר: איזה כייף היה, ואיזה חיים עשינו. וכמה היינו צעירים, ויפים וחופשיים. וכל העולם כולו היה פרוס לפנינו. בעיקר כל האפשרויות. והחלומות. הכל כמרחב פתוח, מזמין ואינסופי. וגיל 20, מי לא היה נותן עכשיו את ידו הימנית, או לפחות את האייפון שלו, כדי לחזור להיות בן 20!
אז, רגע, עיצרו! אל תתנו את היד כל כך מהר, ואפילו לא את האייפון, אחרת איך אחרת תדעו מה מזג האויר במקום הזה של בני ה- 20.
תנסו להזכר , אבל לרגע ברצינות, מה באמת היה כשהייתם בני 20.
באמת הכל פתוח ואפשרי. אבל רגע, יש כל כך הרבה אפשרויות, אז איך אפשר בכלל לבחור?
לאיזה טיול לנסוע? ולאן? ועם מי? ומה ללמוד? ואיך לעזאזל מממנים את כל זה? ועומס הציפיות: של ההורים, של החברים, ושלך מעצמך. ולאיזה כיוון החיים יקחו אותך, או אתה תיקח אותם, והכי חשוב – מי תהיה האחת, או האחד, ולמה לעזאזל הוא לא מתקשר, או לא נולד, ובסוף אשאר לבד. ואיך אני נראית, או נראה. הכל כל כך ראשוני וחסר בטחון. כל מילה שמישהו אומר לוקחת אותך למקום אחר.
אז נכון, יש את הבילויים, והמסיבות, והחבר’ה. ואת התחושה של חוסר האחריות במובן הטוב של המשפט. אתה אדון לעצמך ועדיין מותר לך הכל ואין לך אחריות על אף אחד, רק על עצמך. אבל רגע, אחריות על עצמך זה המון, מה לעזאזל עושים עם האחריות הזאת כשאפילו להחליט מה ללבוש ועם מי לצאת הן החלטות קשות וכואבות.
אז אני הייתי שם בשבוע שעבר, בארץ הזאת של הבני 20, אמנם אורחת לרגע, מאוד מאוד לא שייכת, אבל האמת שארחו אותי די יפה.
זאת היתה מסיבת בריכה, שהתקיימה בצהרי יום שישי, בוילה במקום צפוני במרכז הארץ. מוסיקה בדציבלים לא הגיוניים, בירה וביקיני.
הדבר הבולט הראשון שמשך לי את העין, אחרי כמובן העובדה שכולם שם היו ממש, אבל ממש צעירים, היא העובדה שהצעירים האלה, אשכרה מקיימים מפגשים גם בעולם האמיתי ולא רק ברחבי הסייבר ספייס האינטרנטי. הם מתקשרים פנים מול פנים, הם מדברים, מתחכחים, קצת מתווכחים, וגם שרים, ורוקדים, וכמובן: שותים ומעשנים – אבל ביחד, ובאמת.
כן, אני יודעת, הריקנות של הנוער, ואיך הם מתעסקים רק בעצמם. וכל מה שמעניין אותם זה לשתות ולעשן. אז זהו, שלא.
המסיבה, שאורגנה ע”י כמה חבר’ה בני 20, שהחבר שלהם מהצוות בצבא, נשרף לו הבית ואין ביטוח והאמא חולה וכולם נזרקו לרחוב.
אז במקום להתעסק בעצמם, כפי שאולי היינו מצפים מהם, הם ארגנו מסיבת התרמה: מישהו תרם את הוילה של ההורים, ארגנו חסות של חברת “רדבול”, הופעה של להקת “הפיל הכחול”, והרימו מסיבה. כולם בהתנדבות ועם המון רצון טוב ואנרגיות חיוביות.
ובימים אלה שמעתי על עוד התארגנות, של חבורת בני 17! מנתניה, שמפיקים מופע שמקבץ את מיטב זמרי הרוקנרול בארץ, ואני מדברת על ברי, ופורטיס והיהודים ועוד מגה מוכשרים, בהפקה ששוקי וייס יכול עוד ללמוד ממנה, והכל למען אחותה הקטנה של חברתם, שחלתה בסרטן וחייבת לנסוע לחו”ל לטיפול יקר שכמובן אין לה את הכסף למממן אותו. (המופע דרך אגב יתקיים בשבת ה- 12.06 בהאנגר 11. כרטיסים בטל *3006)
אז לא תמיד הקנקן משקף את מה שיש בתוכו. ולא כולם מתעסקים שם רק בעצמם. ובעצם, גם כשהם מתעסקים בעצמם, הם נאלצים להתמודד עם השאלות הכי קשות: מה ללמוד, ואיך להתפרנס ואיך לעזאזל חיים בזוגיות (טוב, לשאלה הזאת לא תמיד יש תשובה). ובכלל. רוב ההחלטות שמקבל אדם בין גיל 20 ל- 30, הן אלו שישפיעו בצורה המהותית ביותר על המשך החיים שלו ואיזה בן אדם הוא הולך להיות.
אז אולי הכמיהה הזאת לגיל 20 או שכמותו, היא קצת פזיזה מדי. אולי עדיף שכבר סיימנו את הפרק הזה של השאלות והתהיות וקבלת ההחלטות הגורליות. כי היום, אני בטוח יודעת יותר טוב מי אני, ומי המשפחה שלי, וגם פחות או יותר מי החברים שלי. וגם יש לי השגים, ואכזבות, והצלחות וכשלונות, שכבר צברתי וגם למדתי פחות או יותר להתמודד איתם.
אז אני משאירה לצעירים את ההתלבטויות, וההחלטות. אני את שלי כבר עשיתי.
