ימי כסית – געגועים לתקופה אחרת

ימי כסית – שם קוד לתקופה בזמן, שילוב של תאריך, מקום גאוגרפי וחבורת אנשים יוצרת.
השם, שכבר מזמן איננו סתם עוד מקום או בית קפה, הוא מקור בלתי נדלה לזכרונות ונוסטלגיה, ברוח הימים האבודים שלא ישובו, האנשים, היצירה, החברותא.
הכל נאמר במעין אנחה, זכרון מהול בהרבה רגש, נוסטלגיה – כבר אמרנו.
תערוכת הצילומים הנפלאה “ימי כסית” של הצלם צחי אוסטרובסקי המוצגת בימים אלו במתחם התחנה בתל אביב מכניסה אותנו ברגע לרוח התקופה.
לא כל הצילומים צולמו בכסית אך כולם מעבירים את הלך הרוח. תמונות בשחור לבן. בחור צעיר ויפה תואר, דיויד גולדברג שמו, מישיר מבטו אל המצלמה (1968), גילה אלמגור ויעקב אגמון בדיזינגוף פינת פרישמן בדרך מ- או אל הקפה (1966), חיים טופול ועמוס אטינגר משוחחים בקיוסק העיתונים באותה פינת רחוב (1965), שמוליק קראוס דופק פוזה למצלמה בקפה כסית (1968)בעוד יחצקל איש כסית מטאטא את המדרכה בחוץ (1967). בצילומים זה נראה לקוח הישר מפריז. גם הבגדים אגב. אין כל קשר לדיזינגוף פינת פרישמן המוזנחת והמאוד לא אופנתית של היום. על הכל שורה אוירת קסם. כאילו עכשיו התעופפה כאן טינקרבל ופיזרה על הכל את האבקה הקסומה שלה.
מאיר סוויסה עשה סרט דקומנטרי שישודר ביום רביעי ה- 02.06 בערוץ 8 על בית הקפה שהוקם בשנת 1944 והפך למוסד לא רק בגלל שהיה קיים במשך 50 שנה, שזה כשלעצמו כבר מזכה אותו בפרס מפעל חיים, אלא בעיקר בגלל שהיווה בית לסצנת האומנות המקומית ושחצקל, הבעלים המיתולוגי ובנו מוישלה שהמשיך לנהל את המקום אחרי מות אביו, שימשו כאבות הרוחניים של כל היוצרים שהתקבצו תחת קורתם.
אז מה הפך את בית הקפה, שאפילו בתמונות לא מצליח להראות כל כך אטרקטיבי – סתם גיבוב של שולחנות פורמייקה ומאפרות נירוסטה, מעורבבים עם הרבה רעש ועשן סיגריות, למוסד, לאיקון תרבותי שעיצב את רוח התקופה? אולי פשוט העובדה שהוא מהווה מקור לכל כך הרבה זכרונות אבל גם כך מסופר להרבה חברויות, ושירים שנכתבו ועברו ידיים בין כותבים ומלחינים לבין מבצעים, לשיחות וויכוחים שהיוו מקור השראה לספרים ושירים וכתבות בעיתונים, ובעצם סוד קסמו בעצם היותו מקום מפגש והחלפת דעות לכל כך הרבה אנשים יצירתיים.
הסתובבתי בין התמונות וחשבתי: איזו אוירה היתה אז, כמה אנשים מוכשרים: אמנים, שחקנים, סופרים, משוררים, ציירים, ואיזה מסיבות בטח היו להם. ומנדי רייס דיוויס שמציצה בכל צילום שני, בטח היתה מלכת הכיתה של כסית. והאלכוהול, שלא לדבר על הסמים והאורגיות, וואו, היו ימים..
אז באמת מה היה? גם היום יש לנו יוצרים מוכשרים, צעירים ומבוגרים, סצינת המוזיקה מפותחת מאי פעם, והאמנות, והספרות והשירה, אז למה רק כשמסתכלים על העבר הכל נראה כה מקסים וורוד?
אולי בגלל שלעבר אין הווה ואין עתיד. הוא נכלא לו בתוך בועה שקופה, מנוקה מכל הרע, המשעמם והמעצבן, ונשאר רק הטוב, התמים. בעבר דיויד גולדברג הוא רק ילד, ולא אמן מיוסר שירד מתהילתו ולא עמד בקשיי המציאות (דודו טופז) ושמוליק קראוס הוא משורר וזמר מוכשר ולא אלכוהוליסט שחשוד באלימות נגד נשים, ומנדי רייס דיוויס היא פשוט מלכה!
ואולי זה בגלל שפעם אנשים נהגו באמת להפגש זה עם זה ולשוחח פנים אל פנים ולא רק באינטרנט או בפייסבוק כמו שטוען מאיר סוויסה בסרט.
ואצלנו, בטוח בעוד 30 שנה תעלה התערוכה “ימי קנטינה” ובה יוצגו תמונות בשחור לבן (תמיד נוסטלגיה זה בשחור לבן) של עברי לידר וגל אוחובסקי יושבים על המרפסת בהבעה מהורהרת, אולי חושבים על איזה שיר חדש שכתב עברי לכוכב נולד, אולי סתם משועממים מהסצינה ברוטשילד, ואסף אמדורסקי, מעשן סיגריה על הבר ומהווה את החוט המקשר לתערוכה של אז, שבה צולםכילד קטן מתייפח בבכי בידי אימו מיקי באותו קפה כסית, אבל דנה, בתי בת ה-3 תסתובב אז בין התמונות ותגיד לעצמה (שלא לומר תשלח SMS ) – איזה תקופה, איזה תקופה!

שתפו:

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp
Share on email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?