ביום שישי בבוקר נהרג שניאור חשין, בן 42, בעת שרכב על אופני הכביש שלו בכביש 444 ליד מחלף ראש העין. חשין התאמן לתחרות איש הברזל השלישית שלו, שתתקיים בעוד כמה שבועות באוסטריה.
איש ברזל, אתם יודעים, נקרא כך כמטאפורה לחוסן הגופני והנפשי הנדרש לאדם בכדי לגמוע מרחק עצום של 4 ק”מ שחיה, 180 ק”מ רכיבה ולסיום ריצת מרתון של 42 ק”מ במקצה אחד, וחשין כך הבנתי אכן היה איש כזה, מברזל.
מאז המקרה המזעזע, כולם מתעסקים בעובדה שנהרג בתאונת פגע וברח ע”י צעיר בן 25 בעל עברות תנועה, נהיגה וסמים רבות שנהג כנראה בעודו שיכור, ובייחוס המשפחתי של חשין שהיה בנו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר – מישאל חשין.
ואני, אני רוצה להתעסק בקלות הבלתי נסבלת של החיים והמוות. עד יום שישי היה – וכל כך היה. ופתאום איננו.
לא, אני לא חברה. דרכנו הצטלבו אבל לא נפגשו. כמעט, אבל לא. שלום, שלום על אחד מההרים המושלגים בנסיעת סקי וכמעט חופשה משותפת ביוון. אבל זה כבר לא יקרה. אז, לא, אנחנו לא מכירים.
אבל גם בלי להכיר אפשר כבר להבין. איש שאהב את החיים וניסה להפיק מהם את המירב. סקי וצלילה, טריאטלון ורכיבה, כל דבר שמשלב אתגר ואדרנלין. אתגר לגוף ולנפש, זריקת האנדורפינים למוח שבסיום המאמץ, שההתמכרות אליה חזקה מכל סם, ובעיקר תחושת הסיפוק שבהשג. נצחון הרוח והרצון על הגוף והחומר. איש ברזל.
אנשים כמו שנאור, ובטח אנשי הברזל שחוו מאמצים אדירים ויכלו להם, חיים ופועלים תחת ההרגשה: “לי זה לא יקרה”. ובעצם, מי מאיתנו לא? אף אחד לא הולך ברחוב עם ההרגשה שעוד רגע הוא עלול להדרס, אף אחד לא נכנס לאוטו בכדי להקפיץ את הילד לחוג עם התחושה שעוד שנייה יהיה מעורב בתאונה קטלנית.
אתה פשוט מתנהל, מודע ברמה כזאת או אחרת לסכנות בפוטנציה אבל בוחר להתעלם מהן באלגנטיות. שאחרת הרי לעולם לא תצא מהבית. וגם בבית תשב בחושך פן תדליק את האור ותתחשמל. זה כנראה מן מנגנון הגנה שכזה שהמוח שלנו מפעיל כדי שנוכל לחיות ולהתנהל שלא לדבר על להלחם או להסתכן.
ופתאום זה קורה, בשבריר שנייה, ההתנהלות הזו נעצרת. פשוט מפסיקה. לפעמים לשניות או לשבועות כתוצאה מתאונה שתוצאותיה פגיעה לא קטלנית – ואז בנוסף לגוף גם הנפש מקבלת מעין טיפול בשוק – נורת האזהרה האדומה נדלקת ומהבהבת – כן, זה כן יכול לקרות לי, הנה, זה קרה, ובינתיים אני כאן, אבל כבר מבין שזה לא לנצח. ולפעמים, כמו במקרה של שניאור, מנגנון האזהרה לא עובד, והמעבר בין חיים ומוות הוא חד, מהיר וכל כך כואב. ואולי נורות האזהרה כבר הבהבו במקרים אחרים, כנראה לא מספיק בעוצמה ובטח לא מספיק בשביל אנשים כמו חשין.
אז עם תמרור אזהרה או בלי, ה”אין” שאחרי ה”יש” הוא בלתי נתפס.
ולא, אין כאן מוסר השכל. רוכבי האופניים ימשיכו לרכב בכבישי ישראל המסוכנים, הצנחנים יצנחו, הצוללנים יצללו, ואנחנו נמשיך לעבור את הכביש ולנהוג לעבודה. כי מנגנון ההכחשה ימשיך להגן עלינו, בכדי שנוכל להמשיך ולחיות את חיינו בזמן המוקצב שנועד לכל אחד מאיתנו.
ובני משפחתו של חשין, שנותרו כאן בכדי לכאוב את האובדן הכבד מנשוא, להם לפחות ישארו הזכרונות והחוויות הכנראה כה רבות ומגוונות וטובות ועמוקות. כי האיש לבטח ידע לחיות את החיים ולנצל אותם עד תום.
ואני, אני כבר לא אזכה להכיר.
