לאהוב גאדגטים זו תכונה די גברית.
ואני, לא בדיוק הייתי מגדירה את עצמי כטיפוס גברי. דווקא אוהבת שמלות וקוקיות ולק. אבל בקטע הזה, אני מודה, יש לי כנראה עודף טוטסטרון. או שאולי פשוט התחלפתי עם בעלי שעד היום לא יודע להפעיל את הטלויזיה בבית שלא לדבר על להעביר ערוץ. בעצם, גם בלהפעיל את הטוסטר לא הייתי ממש סומכת עליו.
ואני, לי קוראים כשצריך לחבר את המחשב החדש לטלויזיה הישנה מלפני חודש. את המחשב החדש אני קניתי אגב. גם את הטלויזיה הישנה.
אין מה לעשות, זה עושה לי את זה הרבה יותר מלקנות שמלה חדשה. (אבל לא יותר מנעליים חדשות, כי גם לי יש גבולות..)
אז רציתי לספר לכם שקיבלתי אייפד!! כן. כן. החתיך הלבן הזה, הסקסי הזה, עושה לי את זה בגדול.
אז מה’זתומרת קיבלתי? קיבלתי. בהשאלה. מאבא שלי. לא משנה ספור ארוך. בינתיים הוא כאן והוא שלי. למרות שכנראה לא לנצח.
ההתרגשות מתחילה עם חשיפת הקופסא: לבנה, מלבנית, שיקית וכל כך מזוהה עם חברת התפוח. והמכשיר עצמו, דק, חלק ושטוח, קצת מעוגל בקצוות, חלק ונעים.. ממש תאוה לעיניים ולאצבעות. לוחצים על הכפתור והתפוח הקטן והלבן מופיע על הרקע השחור העמוק. ממש צובט בלב.
והנה זה מתחיל. עכשיו האייקונים עולים, אחד אחד, מסתדרים חמודים בשורות. עוד מעט נצרף להם עוד אחים חמודים.
אז זהו. לוקחת עכשיו איזה פסק זמן מהעולם לכמה ימים. אם תרצו מעין חופשה רומנטית. רק אני ואייפד שלי. המטלות יכולות לחכות כמה ימים וגם הילדים, אם יש לכם בעיה תלכו לאבא, אמא עכשיו מאוד עסוקה!
וגם אבא כבר הבין שאין כל כך על מה לדבר ביומיים הקרובים. עכשיו זה רק אני והוא. (לא האבא, האייפד). כל דקה פנויה מוקדשת לבוב החדש. ללמוד, לטפל, להתפעל, לסנכרן, להעלות עוד אפליקציה ושוב להתפעל. איזה חמוד.. ממש כמו הבובות שהיינו משחקות שהיינו ילדות: מחבקת, מלטפת, מעבירה אצבעות בחושניות, (טוב זה משחק כבר לילדות יותר גדולות), קונה לו אקססוריז, מלבישה חליפה מגומי לבוקר ומפלסטיק קשיח לערב, מחליפה כל יום תמונת רקע, מצלמת תמונת רקע חדשה שתראה עליו טוב. ואוי, כמה טוב שהוא נראה..
וכמו בהתמכרויות אחרות, אני מארגנת לעצמי קבוצת תמיכה ומכירה אנשים חדשים. כמו חברי החדש א.ב שעזר לי להתקין את האפליקציות הבסיסיות. אליו אני מתקשרת בשעת צרה, גם באמצע הלילה, ככה זה עם קבוצת תמיכה. כולנו ערבים זה לזה.
עכשיו אני שוב מורידה אליו את כל התמונות של הילדים שיש לי כבר במחשב בבית ובלפטופ ובנייד. כמה פעמים בן אדם צריך לראות את אותה תמונה? כן, אבל כאן רואים אותה ממש טוב! שוב מורידה את כל המוזיקה שיש לי במחשב ובאוטו ובאייפוד שבסוף אני שומעת רק באייפוד. שיהיה. כי אם אפגוש חבר אייפד אחר, הוא מייד יבחן את האייפד שלי. כמה תמונותיש לי, כמה שירים, ואיזה אפליקציות, ואיך עוד לא הורדת את האפליקציה החדשה של האנימציה התלת מיימדית, היא פשוט נפלאה.. שלא אתפס לא מוכנה או יותר גרוע לא מעודכנת.
ישר מוריד את כל הספרים מהקינדל והאייבוק. לא שאי פעם קראתי ספר באנגלית אבל זה לא עוצר אותי. ומשחקים לילדים, וסרטים, וקצת אפליקציות רגילות של מזג האויר במקסיקו, או לוח השנה הסינית. שיהיה.
אז כן. אני מתלהבת מהתינוק החדש שלי. משוויצה בו בכל הזדמנות. מתמלאת גאוה כשמחמיאים לו ומסתובבת סביבו בהתרגשות כל היום.
ככה זה, עד שתגיע המצלמה הדיגיטלית החדשה שישר שולחת את התמונות לפייסבוק והאייפד יחכה קצת על המדף.
רגע.. איפה האייפד שלי?? השניה היה כאן על השולחן מולי. אל תגידו לי שבעלי הלא דיגיטלי התאהב פתאום.. ואוי, אין כמו אהבה ראשונה.. כמה שזה כואב..
