הכי אני אוהבת בחו”ל לקרוא ספרים שקשורים למדינה שבה אני נמצאת. לכן, כנראה שמרתי לעצמי את הספר החדש של הארוקי מורקמי, לנסיעה ליפן. האמת שהתלבטתי, לסחוב את לבנת החבלה הזו, בעלת 760 העמודים לאורך כל המסע, זה לא עניין של מה בכך, אבל החלטתי שזה יהיה שווה את המאמץ, אז אם נתחיל בשורה התחתונה – היה שווה את המאמץ!
קודם כל מוראקמי הוא אחד הסופרים האהובים עלי. בכל פעם שאני קוראת ספר שלו אני פשוט נפעמת לנוכח האין גבולות של הדמיון שלו. הבן אדם מצליח להמציא בכל פעם מחדש, עלילות מדהימות, הזויות ומופרכות, שאין לי אפילו צל של מושג איך מתחילים לדמיין אותם. הדבר השני שאני מתפעלת ממנו כל פעם מחדש היא העובדה שהאיש פשוט יודע לספר סיפור! אמן המילים, התיאורים, הדיאלוגים, וכמובן הדרך שלו להוביל אותך בנפתולי העלילה המרכזית תוך שהוא מתבל אותה באלף עלילות קטנות מהצד, שוזר רמזים, הסתעפויות, פשוט סוחטת ממני קריאות התפעלות תוך כדי קריאה.
הספר משווק כטרילוגיה של שלושה ספרים, ששניים מהם כרוכים בספר הזה, והשלישי ייצא לאור בשנה הבאה. אני לא ממש הבנתי את החלוקה לשני ספרים, מדובר בסיפור אחד לחלוטין, ואולי ההבדל היחיד בינהם הוא כי בסוף הספר הראשון חשבתי כי זהו הספר הכי “נורמלי” שלו, עם העלילה הכי פחות מופרכת ורגילה. בספר השני הבנתי כמובן שאין שום דבר נורמלי או פשוט בספרים שלו וכרגיל העלילה הזוייה ומופרכת כמו תמיד, אולי אפילו יותר.
הספר כולו בנוי מפרקים, המציגים לסרוגין שני סיפורים שונים.
זהו סיפורה של אאוממה, מאמנת כושר מוכשרת ביותר שהוריה השתייכו לכת עובדי ה’, ווכהשלמת הכנסה (למרות שהכנסה זה הדבר האחרון שמעניין אותה) היא עובדת כרוצחת שכירה בשירותה של אלמנה הפועלת נגד גברים שהתעללו בנשותיהם. כתחביב, היא אוהבת לתפוס גברים קרחים בגיל העמידה בבארים ולעשות איתם סקס סוער. זהו גם סיפורו של טנגו, שגדל ללא אם, עם אב קשוח ובלתי רגיש, גאון מתמטיקה, שעובד לפרנסתו במכינה למתמטיקה של האוניברסיטה ומצליח לשלהב את הסטודנטים שלו בהתלהבות שלו מעולם המספרים והנוסחאות, ובשעות הפנאי הרבות שלו מנסה לכתוב רומן ולהיות סופר. שניהם לא נשואים, אין להם משפחה נראית לעין, ולמעשה מנהלים את חייהם בבדידות מזהרת, ממנה הם נראים די מרוצים.
הסיפור מתחיל להסתבך כשטנגו מתבקש לשכתב בעילום שם סיפור משונה של נערה בת 17 שכתבה סיפור דמיוני אך מלא השראה על אנשים קטנים (little people) שטווים פקעות של אויר.
אני ממש לא יכולה לספר לכם מה הקשר בין שני הסיפורים הללו. כל מה שאני יכולה לספר לכם מבלי לקלקל לכם את ההנאה מהספר, של-little people האלה, יש השפעה רבה, ושאני מוכנה להשבע שבמהלך קריאת הסיפור הם השפיעו גם על חיי ועל דברים שקרו לי יותר מפעם אחת, ואם אתם לא מאמינים תשאלו את א’, הוא יודה.
השם של הספר אגב, הוא אכן take off על ספרו של ג’ורג’ אורוול 1984. חוץ מזה שהסיפור עצמו מתרחש בשנת 1984, מורקמי מכוון לעוד כמה הקבלות בין הספרים, ועוסק כאן בנושאים של מציאות אלטרנטיבית, שכתוב העבר וחוסר השליטה של הפרט וחוסר היכולת שלו להתמודד עם ה”מנגנון” או “האח הגדול” או במקרה הזה, ה- “Little people”.
אל תפחדו מ- 760 העמודים של הספר. מעטים הסופרים שכתיבתם קולחת כמו זו של מורקמי. אתה כמעט לא מרגיש שקראת כל כך הרבה עמודים, בעיקר בגלל שיש משהו אוורירי מאוד בכתיבה שלו. יחד עם זה, רק אחרי 300 עמודים אתה מבין שהסיפור בעצם עוד לא התחיל.
אז כל מה שצריך לעשות זה לעשות את המאמץ הקטן של לקחת את הספר העבה הזה בידיים ולהחליט להתחיל לקרוא אותו. אפילו רק עד עמוד 50. השאר כבר יקרה מעצמו. תסמכו על ה- little people.
קריאה מהנה!
