אבודים בטוקיו – מקדשים, חתונות וקריוקי – יום 4,5

אחרי שמיצינו את השופינג, החלטנו שאנחנו רוצים לנסות לגעת גם קצת בטוקיו של פעם.

Senso Ji, Asakussa

סוזי, שהיתה החניכה של א’ בצופים וגרה כאן כבר 20 שנה לקחה אותנו למקדש באסקוסה.

הרובע שעל גדות הנהר היה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה אחד המרכזים המרגשים של העיר, אבל היום האטרקציה המרכזית בו הוא מקדש Asakusa Kannon המכונה גם Senso ji שהוא המקדש העתיק ביותר בטוקיו, ולפי הסברה, הוקם בשנת 628 אחרי ששני אחים שדגו בנהר תפסו ברשתם פסל זהב בגודל 5 סנטימטרים שהתעקש לחזור לרשת למרות ששחררו אותו שוב ושוב לים.

.

למקדש נכנסים דרך שער הרעם בעל פנסי הנייר האדום העצומים, המהווים את אחד הסמלים הידועים של טוקיו העתיקה, שכונתה אז Edo. מהשער ועד למקדש עוברים ברחוב עתיר בחנויות קמעות, מזכרות וממתקים יפניים מסורתיים.

המאמינים מאמינים כי המקדש מרפא, מגשים משאלות ומביא מזל, אז חשבנו שגם לנו לא יזיק קצת.

.

.

.

חיי כלב יפני

בדרך חזרה, סוזי לקחה אותנו לראות מה זה נקרא חיי כלב ביפנית. מסתבר, שלהיות כלב ביפן, במיוחד אם אתה קטן ונחשב, מסדר לך חיים לא רעים. נכנסנו לקניון, שבו חנויות, מספרות, גני שעשועים, בוטיקים יוקרתיים, מעדניות והכל  – לכלבים! כל כלב קטן ומצוחצח, מסתובב במיטב המחלצות, בתוך עגלת בוגאבו דנדשה, והחיים שלו בהחלט יפים. קנינו לליקה בגדים בבוטיק, וברחנו משם לפני שנמצא את עצמנו מייבאים כלב יפני וחמוד לישראל.

.

.

 

 

 

.

.

.

.

.

Meiji Jingu, Harajuku

ביום שאחרי, נפתחו ארובות השמיים, וגשם כבד כיסה את טוקיו. אבל הגשם, לא ירפה את ידיהם או יותר נכון רגליהם של טיילים עקשנים כמונו, והחלטנו לדבוק במשימתנו, ביקור במקדש הקיסרי מייג’י, שהוא מקדש השינטו החשוב ביותר בטוקיו, שם טמון אפרם של הקיסר מייג’י ורעיתו הקייסרית שוקן. הדרך למקדש עוברת בתוך גנים מקסימים, ותוך כדי ההליכה בהם, עשינו גם וי על טרק ביערות גשם.

 

.

האטרקציה המרכזית במקדש הן טקסי החתונה המסורתיים הנערכים בו בסוג של סרט נע. החתן והכלה צועדים בראש בבגדי קימונו מסורתיים, ואחריהם המשפחה בבגדי ג’וצי ופראדה מסורתיים אף הם.

הגילוי המרעיש של היום מבחינתי, היה נעלי הכלה. מסתבר, בנות, שנעלי הכלה המסורתיות הן סוג של כפכפי הוויאנס על עקב, כן, בדיוק כאלה שיש בכל בית בישראל, אותן נועלות הכלות עם גרביים! שיא הפאר וההדר. מזל שלא באתי עם קימונו, עוד היו חושבים שאני הכלה..

.

.

קריוקי

בערב, הכרחנו את ניר לקחת אותנו לקריוקי, או במבטא היפני – קריוקה. ניר הסביר לנו שקריוקי ביפן זה לא בדיוק מה שאנחנו מדמיינים, וכאן, בניגוד לישראל, מדובר בעסק רציני. מסתבר, שקריוקי ביפן הוא עניין אישי, שעושים לבד! או מקסימום בקבוצות קטנות, ולא בארועים רבי משתתפים עם עינת שרוף. מכייון שהיה זה ערב שבת, ניר החליט להרוג שתי ציפורים במכה אחת ולהזמין לנו חדר קריוקי פרטי בתוך אחד ממועדוני הלילה הנחשבים ביותר בטוקיו, ואם אתם חושבים שאתם נכנסים בקלות לזיזי כי אתם חברים של ניסו, חכו שתראו באיזה כבוד מקבלים את ניר בכניסה למועדון היפני.

חדר הקריוקי הפרטי, לא נראה לנו משהו מיוחד, כמה ספות עם מסך טלויזיה ומיקרופונים, ובעוד הבנים מזמינים שתייה אני יצאתי לתור את המועדון. ובכן, בחיים!, וגם לא בגיל 20, התחילו איתי כל כך הרבה גברים בעשר דקות. מסתבר שהיפנים השקטים והביישנים, רואים בחורה לבד, אפילו אם היא קצת מבוגרת, ישר קופצים עליה, שואלים שאלה, מציעים דרינק, נותנים יד!, איפה הביישנות היפנית כצריך אותה…

עם בוסט לאגו שיספיק לי לעוד כמה שנים טובות חזרתי לחדר הפרטי להתחיל בטקס המרכזי – השתייה. כי קריוקי אפשר לשיר, כמו שאתם בטח מבינים, רק כשמאוד שיכורים.. אז למרות שהבטחנו לניר שאנחנו לא שרים, כשהאוירה התחילה להתחמם, גם הגברת הזקנה שרה, ואפילו הגברים הזקנים. באיזה שהוא שלב, הזמנו כמה בחורות יפניות חמודות להצטרף אלינו לשירה ולשתייה, והן חמודות שכמותן, הצטרפו בשמחה, וקישטו לנו את הפלייליסט בשירים שהן הכי אוהבות של ליידי גאגא.

.

.

 

ב-4 בבוקר הסתבר שהחדר מוזמן לעוד סיבוב קריוקי ואנחנו נאלצנו לעזוב בעל כורחנו וצאתלמרחב הציבורי של המועדון שם אי אפשר היה לנשום מרוב צפיפות. היפנים אוהבים את החגיגות שלהם, כמו כנראה את כל החיים, מקושטים וצבעוניים, ולכן סתם עוד ערב במועדון נראה, אחרי שהם מחלקים לכולם מלא נוצצים ונצנצים, כמו מסיבת פולמון אחת גדולה, ופולמון אנחנו ממש אוהבים.

בוקר טוב טוקיו!

 

 

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?