היום החלטנו להתחבר לצד ההוליוודי שלנו, וללכת בעקבות המותגים וסרטי הפולחן עליהם גדלנו.
גינזה
הגענו לרובע גינזה, הלא הוא סאנסט בולוורד או משהו כזה. (יש כל כך הרבה רחובות של קניות בטוקיו, שנגמרו לי רחובות הקניות שאני מכירה בעולם לשם השוואה). אם אני מבינה נכון, זה היה המיקום הראשון בטוקיו של מותגי היוקרה אבל אח”כ הם צצו בעוד מקומות כמו פטריות שאחרי הגשם.
אז שוב ראינו חנויות, וגם ארכיטקטורה נהדרת. אבל הכי כייף היה היום במעברי החצייה.
כשיוצאים מתחנת גינזה נתקלים במעבר החציה הרב כיווני של גשר sukiya. למרבה הבלבול אין שם שום גשר. כשיש ירוק להולכי הרגל כל המכוניות בצומת עומדות וכל האנשים חוצים לכל הכיוונים. שוב ההגיון היפני עובד אחרת.
מולנו השלט הענק של בניין סוני. בדיוק כמו שרואים בסרטים. נכנסנו לבניין לחפש איזה גאדג׳ט חדש או לפחות איזה משחק פלייסטיישן לילדים אבל מסתבר שלפעמים עדיף להסתכל על הקנקן ולא על מה שיש בתוכו.
שיבויה
אחרי שנמאס לנו ממותגי יוקרה (כמה תיקים של גוצ’י ושאנל יכול בן אדם לקנות בנסיעה אחת??) שמנו פעמינו לשינקין היפני. או יותר נכון שינקין פינת אלנבי.
שיבויה משמעותו ביפנית “עמק העידון”. והיפנים לא יכלו לקרוא למתחם הזה, שהפך לסמל תרבות הפופ של צעירי טוקיו, בשם פחות מתאים.
שוב שלטי נאון נוצצים, שוב חנויות, אך הפעם ממש לא יוקרתיות בכלל, והשקט, השקט שנעלם כאן לבלי שוב ביחד עם הנקיון.
.
מאות אם לא אלפי בני נוער בתלבושות שונות ומשונות גודשים את הרחובות ומתחרים בינהם למי יש הכי הרבה קעקועים או למי יש את התסרוקת הכי משונה ובאופן כללי מי הכי יבלוט בשטח. מבחינתי, הכי בולטות היו היפניות המחומצנות! כל כך הרבה יפניות בלונדיניות ראיתי כאן, מה שאולי מסביר את המספר העצום של המספרות שיש בטוקיו. בערך מספרה על כל תושב או תושבת..
.
גם כאן יש מעבר חציה מפורסם, הנחשב למעבר החציה העמוס בעולם. בעקבות סקארלט ג’ונסון שמלווה אותנו בכל הטיול גם אנחנו עלינו לקומה השנייה של סטארבקס המשקיפה על הצומת וצפינו בתנועת הריצ’רץ האנושי החוצה את הכיכר..
.
.
.
.
.
.
הכיכר אגב נקראת האצ’יקו על שם הכלב היפני המסכן שבמשך שבע שנים הסתובב בין הכיכר לתחנה בחיפוש אחר אדוניו תוך שהוא מפגין נאמנות אין קץ.
.
.
שיטוט ברחובות ההומים של שיבויה, ושל טוקיו בכלל, מבליט עוד ועוד תופעות מוזרות בתרבות היפנית, כמו למשל הפצ’ינקו, שהיא התשובה היפנית למכונות המזל של לאס וגאס. אבל כאן מדובר באולמות ענקיים שפזורים בכל רחבי העיר, ומאות אנשים יושבים ברעש מחריש אזניים מול מכונות מהבהבות שבהן צריך להכניס כדורי כסף קטנים לתוך כמה שיותר חורים, והרבה יותר מטיפת מזל..
עוד תופעה מרתקת היא ה- “love hotels”. מדובר בתעשייה שלמה של מלונות שגם הם פורים בכל רחבי העיר, ומשכירים חדרים בדר”כ לתקופת זמן של 3 שעות תחת הכותרת – relax. התרוץ הרשמי של היפנים הוא שבימים שבהם קירות הבתים היו עשויים מנייר לזוגות בעלי משפחות לא היתה פרטיות ולכן היו הולכים ל”love hotels” תו רלקס.. מההצצה המאוד קצרה שלי לתרבות היפנית מלאת הסתירות, מדובר כנראה בעוד מוצר שהותאם לתרבות היפנית הכה ביישנית אבל בעצם לא כל כך.
בכל מקרה מדובר בתעשיה שלמה של מלונות מכל סוג וצורה, יפני, קאריבי, מודרני, רומנטי, וכל תפאורה אחרת שאתם אוהבים “to relax” בה. הכניסה כאן בדר”כ מוצנעת ובחירת החדרים, התשלום וקבלת המפתח נעשית בצורה אוטומטית מתוך מסכים וללא מענה אנושי..
.
.
.
.
.
מרוב חיפושים נעשינו רעבים והחלטנו לסיים את הערב במסעדה שבה צולמה סצנת החרבות המפורסמת מ kill bill. ככה זה הוליווד ביפאן. ניר שלח אותנו לכאן כי אמר שזו מסעדה ידידודית לזרים ואכן צדק. אוירה שמחה וקולנית שאיננה מאפיינת בדר”כ את היפנים המאופקים כשהם לא נמצאים בלאב הוטלס.
.
.
בר מרכזי ענק שמסביבו שולחנות ארוכים ולמעלה התאים המסורתיים המשקיפים על האוירה שלמטה. מה שטוב לאומה תורמן כנראה טוב גם לנו. העברנו ערב שמח בעזרת הרבה סאקי ומיץ שזיפים בן 100 שנה.
בלילה, התלבטנו אם לחזור ללאב הוטל שלנו, אבל החלטנו שבמצבנו גם החדר היוקרתי הריק שלנו בפארק הייט יספיק, ושמנו פעמנו לשם לסגור עוד לילה בעיר הכל כך מלאת סתירות הזאת.
לילה טוב
