בבוקר מוקדם התעוררנו למשמע צלצול בדלת. האוס קיפינג.
אחרי שא’ כמעט זרק על העובדת המסכנה כרית על שהפריעה לו בשנת היופי עתירת הקולגן, גילינו שהשעה 12:30. בדיוק השעה להתעורר בטוקיו.
.
תחנת הרכבת התחתית שינג’וקו
כמובן שעד שיצאנו מהמלון השעה היתה כבר שתיים כי צריך לשתות קפה, להתקלח, וכו’. כשירדנו למטה גילינו שהתלבשנו ממש גרוע וחייבים לעלות חזרה להתלבש יותר חם. מה שנקרא אין ברירה. עלינו.
הגענו לתחנת הרכבת התחתית של שינג’וקו בשעה שתיים וחצי בצהריים.
אומרים שעוברים בתחנה הזו כמליון איש ביום. עד שהגענו לשם כבר בטח היינו הנוסעים המליון ואחת.
.
אחת המטלות הבסיסיות בטוקיו היא להסתדר במטרו כי בלי המטרו קשה להסתדר. זה אמנם נראה מפחיד בהתחלה אבל לוקח כמה דקות וחצי נסיעה להבין את השיטה ואז מבינים שההגיון היפני הרבה יותר הגיוני מהצרפתי או האנגלי למשל. אז נכון שלקח לנו כמה דקות וכמה הליכות ארוכות ומיותרות להבין את ההגיון היפני, אבל ברגע שהבנו, הבנו..
הרכבת התחתית היפנית היא כמו הרבה דברים אחרים ביפן: נקייה ומסודרת. המנהרות הרחבות מלאות בקיוסקים חמודים ובבוטיקים קטנים שמסודרים כל כך יפה ובטוב טעם עד שהם ממש מזכירים בוטיקים חמודים בכיכר המדינה. ברכבת עצמה אף אחד לא מדבר. בטח לא בטלפון הנייד. זה לא מנומס. כולם מחזיקים אותו ביד ושותקים.
.
ארמון הקיסר
התחלנו את המסע בתחנת טוקיו הגדולה שממנה יוצאים ישר כדי להשקיף על החומה העתיקה שבתוכה ממוקם ארמון הקיסר. אל הארמון כמובן אסור להכנס ומסתבר שגם לא לגנים המקיפים אותו, אבל כן אפשר לעלות למסעדה שנמצאת במגדל Marunouchi בקומה ה- 36 ולהשקיף מלמעלה על הנוף המרהיב וגם על הארמון.
אח”כ ירדנו היישר אל שדרת Naka Dori, אשר יש המוצאים בה דמיון לשדרת ה-5 בניו יורק, רק בלי הלכלוך, הרעש ועם תוספת שיק יפני צנוע.
.
הסתובבות ברחובות טוקיו היא אחת המשימות החשובות והמהנות בעיר. וכשמסתובבים ברחובות, הכל האזורים, אפשר להבחין בכמה דברים בולטים:1. השקט – לא משנה אם אתה מסתובב בשדרה מרכזית שבה מתהלכים ונוסעים מאות או אפילו אלפי אנשים ומכוניות בבת אחת, עדיין אפשר לשמוע את ציוץ הציפורים וקריאות העורבים.
2. הנקיון – הרחובות הנקיים להדהים, הופכים מדהימים עוד יותר לנוכח העובדה שאין בהם פחים. מסתבר, שבעקבות אחד הפיגועים הנדירים בטוקיו שבו הוחדר גז רעיל לפחי אשפה ברחבי העיר, הוסרו כל הפחים ומאז לא שבו. התושבים כנראה, אוספים את הזבל שלהם בתיקים ומביאים אותו הביתה.
3. החנויות – חוץ מזה שהן מעוצבות בטוב טעם מדהים הן פשוט נמצאות בכל מקום. לכל מקום שאליו תלך יש שדרה שיש בה חנויות, בנייני משרדים שהקומות הראשונות בהן הן קומות של חנויות, ולצידם קומפלקסים ענקיים של.. חנויות. ברחובות הקטנים והצדדים שליד השדרות יש בוטיקים וחניות קטנות ובקיצור, הרבה חנויות!!! היפנים, כנראה אוהבים לקנות ולא רק בחו”ל.
4. האסטטיקה. האסטטיקה ביפן היא יוצאת דופן. כל דבר הוא נורא אסטטי. לא בהכרח יקר לא בהכרח יוקרתי אבל אסטטי. אי אפשר להסביר את זה עד שרואים. הכל, החל מבובות ברבי ועד הסיכות שיער משוק הכרמל, מסודרים בצורה כל כך נעימה לעין, שיוצרת חווית הסתכלות ייחודית.
.
.
אומטו סאנדו
שמנו פעמינו לעוד אזור חובה בטוקיו, ואכן ניחשתם, עוד אזור קניות. שוב גילינו שדרה רחבה ויפיפיה עמוסת חנויות כמו שאנל, ברברי ולואיס, שהפעם, כך נדמה לנו, המודל היה שדרות השאנז אליזה.היפנים מגדילים לעשות, ואף משתמשים הארכיטקטורה מודרנית ויפייפיה לעיצוב חנויות היוקרה, שיהיה גם יפה מבחוץ, לא רק מבפנים, כמו הבניין כאן של פראדה.
.
.
נאמר לנו להסתובב ברחובות הקטנים היוצאים מהשדרה, שאכן התגלו כנפלאים, או אם תרצו הגירסה השיקית, האסטטית והשקטה להדהים של נווה צדק.
.
.
.
.
בינתיים השעה היתה שמונה וחצי בערב, והגיע הזמן לארוחת צהריים. ניר, חברנו היקר שגר כבר 20 שנה בטוקיו הזמין אותנו למסעדת טאפאניקי יוקרתית ומדורגת, שאיך לא, ממוקמקת בקומה החמישית של בניין שבקומה הראשונה שלו ממוקמים הבוטיקים של שאנל ובולגרי. סדר צריך להיות.
.
בהתחלה שמו אותנו בחדר פרטי כיאה לאנשים מכובדים ואוהבי פרטיות כמונו אבל ניר שלא ממש רצה להתקע רק עם שנינו כל הערב ביקש שנעבור לבר הראשי. הבר הוא מין מסלול נירוסטה מצוחצח ולוהט עליו מכינים את כל המנות של המסעדה, כשמנת הדגל היא הקובה ביף, בשר של פרות מפונקות ביותר שחיות להן במגדלי אקירוב, שותות כל היום בירה ועושות מניקור, פדיקור ומסג’. התוצאה המתקבלת היא פשוט תאוה לעיניים ולחיך. בשר פשוט מושלם! אין מילה יותר מדויקת לתאר אותו..
.
האמת שגם הדג שאכלנו שם למנה ראשונה וגם השרימפס היו לא פחות ממעולים אז אולי זה בכלל בגלל השף ולא רק בגלל הפרות.
.
אחרי ארוחה באמת טעימה ויוקרתית החלטנו לרדת אל העם ולגלות איך היפנים מבלים באמת, אז עברנו לאזור הבילויים רופונגי.
.
רופונגי
רופונגי הוא עוד אזור בילויים, אבל זה שהכי נחשב היום. התחלנו בבר די מערבי שהיה נחמד ביותר אבל כזה שאפשר למצוא בכל עיר מערבית בעולם וביקשנו מניר שייקח אותנו למקום שהוא יותר ייחודי לטוקיו..
אחרי סקירה קצרה הבנו שיש לנו שתי אופציות ייחודיות: מועדון קריוקי שבו נהיה מחויבים לשיר כי היפנים לוקחים את הקריוקי שלהם מאוד ברצינות, או מועדון סטריפטיז.
בשעה הזו של הלילה החלטתי שאם אני צריכה לבחור בין לשיר או להתפשט, אני מעדיפה להתפשט, אז הלכנו למועדון סטריפטיז.
.
כמובן שבכניסה מיד זיהו שאנחנו ישראלים ושלחו אלינו את אייל, המנהל של המקום. אייל סיפר לנו שהוא נמצא ביפן ובעסקי האירוח כבר 8 שנים. המועדון היה חצי ריק נכון לשעה המאוד מאוחרת שבה הגענו והורכב מגברים מאוד מאוד מאוד שיכורים מוקפים בחבורת בנות קולנית שניסתה לנצל את מצב הצבירה המתנדנד שלהם ולסחוט מהבחורים הגמורים עוד סיבוב דרינקים לטובת הקופה המתמלאת של המקום.
.
בינתיים על הבמה המרכזית שתי בחורות רוקדות על עמוד ומאוד משעממות, בעיקר את עצמן. לרקוד הן דווקא יודעות אבל להתפשט לא ממש נותנים להן כי זה לא חוקי.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
אחרי שאייל נתן לנו שיעור מפורט בהלכות המשפט היפני שרק אורלי וערן היו יכולים להבין, החלטנו לוותר. כי אצלנו בישראל, כשמבטיחים צריך גם לקיים.
החלטנו לשחרר את ניר המסכן שלא כמונו היה צריך לקום בשבע בבוקר לקחת את הילדים לביה”ס, נפרדנו מאייל כידידים ותיקים והלכנו לסגור עוד לילה בעיר האורות היפנית. מחר הולכים לקריוקי!
סיונרה.
