“איך הזמן טס” הוא ביטוי שמשתמשים בו בדר”כ כדי להסביר ולתאר כמה התבגרנו, כמה הזדקנו, וכמה הזמן עובר מהר. וברוח התקופה הוא אכן טס. או כדברי הביטוי המדויק: “הימים עוברים לאט אבל השנים חולפות מהר”. אוי, כמה שזה נכון.
השבוע, לרגל חופשת השבועות עשיתי יום כייף עם ביתי בת החמש שלמדה את הטריק מאחיה הגדולים. “אמא”, היא אמרה לי, “גם אני רוצה יום כייף! זה לא פייר שרק האחים הגדולים עושים כייף ואני לא”
האמת שנכון. ילדה כל כך גדולה וכל כך מעט כייף אז הלכנו ליום כייף.
כשצעדנו יד ביד, ניסיתי לחשב כמה זמן עבר מאז שאני הייתי בת 5. חישוב מהיר חשף את האמת המרה. אני הייתי בת 5 לפני קצת פחות מ 40 שנה!! איך שהזמן טס.
הדופק קצת עלה לי, ולא מההליכה כנראה, אז ניסיתי להרגיע את עצמי ולומר (לעצמי כמובן) ש- 40 שנה זה בעצם לא כל כך הרבה, בטח לא אם אתה היסטוריון או חוקר האבולוציה. כולה 40 שנה. מה כבר השתנה?
אז זהו. מסתבר שהכל השתנה. בין הילדות שלי לילדות שלה אין כמעט שום דמיון. הדמיון היחיד הוא שאני בילדותי אפילו לא יכולתי לדמיין את הדברים שמבחינתה הם מציאות שגורה.
ההבדלים בין הילדות לי לשלה הם כל כך תהומיים שנראה שאנחנו חיות כל אחת בפלנטה אחרת ולא באותה מדינת ישראל הקטנה בהפרש של 40 שנה.
קחו לדוגמא את היום כייף.
בבוקר הלכנו לסרט בקניון. הבת שלי יודעת מצויין מה זה קניון: “מקום ענקי שקונים בו דברים ורואים בו סרטים ויש גם מקדולנדס”. אני כשהייתי בת 5 לא ידעתי מה זה קניון. לא חושבת שהיה בכלל קניון.
אח”כ נכנסנו לסרט. קיבלנו משקפי תלת מימד וראינו את הסרט לעומק, תרתי משמע. כשאנחנו היינו ילדים תלת מימד הוזכר רק בסרטי מדע בדיוני כמשהו שיקרה בשנת 2500.
דווקא בקטע של המקדונלדס בכלל לא התקדמנו. ילדים עדיין אוהבים ג’אנק פוד נוטף שמן והמבוגרים ממשיכים לספק להם אותו בימי כייף. את הפיתה עם הפלאפל של ילדותי החליף המקדונלדס. הצ’יפס נשאר שמנוני ודוחה.
התחנה הבאה היתה המספרה. בגיל 5 גם להסתפר זו חוויה של יום כייף. דווקא שם גילתה הילדה את הגילוי המרעיש של היום: במספרה יש טלויזיה מוזרה שמחליטה בשבילך איזה תוכנית תראה עכשיו, בין התוכניות יש פרסומות מציקות ואי אפשר לראות שני פרקים מאותה סדרה! הילדה הוכתה בתדהמה!! “אמא”, היא אמרה לי, “למה אי אפשר לבחור בטלויזיה הזו את התוכנית שאני רוצה? זה לא הגיוני. למה מישהו אחר מחליט עלי??” זה אכן נשמע לא הגיוני. בטח למי שבילתה את ילדותה כמעט ללא טלויזיה כשתוכניות הילדים היחידות שודרו בין השעות 4 ל-6 וכללו את קישקשתא ואת חנן ענן. כבר אז זו היתה שערוריה!.. בסוף הילדה בחרה להסתכל במראה. הרבה יותר מעניין מהתוכנית שבחרו בשבילה בטלויזיה.
חזרנו הביתה, יפות ומסופרות, לשחק. כשאנחנו היינו ילדים המשחק שהכי אהבתי היה דודס. האמת שגם היום יש דודס רק קוראים לו אנגרי בירדס. אה. והוא כמובן וירטואלי כמו כל המשחקים שהילדים של היום משחקים בהם אי שם בתוך הממלכה הקסומה שיצר עבורם סטיב ג’ובס עליו השלום. גם היחסים שהם מפתחים עם הסביבה הם בעיקר וירטואליים. ככה זה כשהדבר הכי קרוב אליך בעולם הוא המסך.
אנחנו כאמור, העברנו את ילדותנו כמעט בלי שעות מסך. לא בטוח שזה הפך אותנו לאנשים יותר טובים. אולי עם קצת פחות הפרעות קשב וריכוז, למרות שנראה לי שבתקופתנו פשוט קראו להפרעה הזו: “ילדים מופרעים”, שזה שם לא רע אם חושבים על זה.
אני פרשתי מהיום כייף הזה בתחושת גאווה גדולה, שלא שמעתי בו אפילו פעם אחת את הביטוי “תקני לי”, אבל בלי קניות בכלל אי אפשר. אז הלכתי לקנות לי ספר מדע בדיוני כדי לקרוא בו איך יראו החיים של הנכדים שלי בעוד 40 שנה..
