על הכריכה זה לא נשמע ממש מבטיח. עוד סיפור אהבה גדול בין גבר לאשה שמתנפץ כשהאישה מאבדת את הגבר וכמעט את עצמה. למי יש כוח לקרוא על אלמנות? למי יש כוח לקרוא על מסכנות?
אבל הספר הקטן והעדין הזה, ששמו כל-כך כל-כך מתאים לו, לוקח את הסיפור הטראגי הזה ומטפל בו בעדינות, עם הרבה אופטימיות, תקווה ובעיקר אהבה לחיים.
זהו סיפורה של נטלי שפוגשת את פרנסואה במקרה ברחוב. סיפור אהבה. ואז.. אז התאונה. חיים שלמים נטרפים בן רגע. פרנסואה איננו. ונטלי? נטלי עדיין כאן אבל קשה לומר שהיא בחיים. ואז? אז היא מגלה את החיים מחדש. את עצמה מחדש.
ההתמודדות עם המוות, ובעיקר של אדם קרוב, הוא נושא שחוק עד דק. אבל הטיפול של פואנקינוס הוא יוצא דופן. עם המון הומור והרבה understatement הוא מספר לנו את סיפורה של נטלי.
הסיפור מתרחש בפריז אבל לא נופל למחוזות הרומנטיקה הדביקה של הקפה והקוראסון או לחושניות המתפרצת של הרומן הרומנטי. דווקא הריאליזם הוא זה שהופך את הספר לכל כך קסום. דווקא החיים האפורים לכאורה הם אלה שמאמצעותם מתגלה המפתח להשרדות. המפתח לאופטימיות.
אחד הדברים שהכי אהבתי בספר היא טכניקת הכתיבה של פואנקינוס. הספר שזור בהמון סטיות קטנוות מהסיפור, בכדי לציין עובדות קטנות וחסרות חשיבות, אבל כל כך כל כך מקסימות.
למשל, כשאחת הדמויות בספר אוהב לחפש במילון הגדרות למילים ומוצא את ההגדרה למילה “עדין”.
“עדין”
1. מעודן עד מאוד. ענוג. אנין
2. פגיע, שברירי
3. קשה לתמרון, צופן סכנות
4. שמגלה רגישות רבה. טקט.
בכלל הנושא “הכבד” הזה מטופל עם הרבה “קלילות” , ועדיין, בנוסף למוסר ההשכל הדי טריוויאלי של הסיפור, אפשר למצוא כאן אמירות על שוביניזם ופמיניזם, על מיקומם הקלאסי של נשים וגברים בתוך זוגיות, על הבאת או אי הבאת ילדים לעולם ועל החיים בכלל.
למשל, ציטוט של “מחשבה של פילוסוף פולני”:
“יש אנשים נפלאים שפוגשים אותם ברגע הלא נכון,
ויש אנשים שהם נפלאים, משום שפוגשים אותם ברגע הנכון”
(אוף, כמה חכמים הפולנים האלה יכולים להיות כשהם לא עסוקים בשטויות)
או למשל, בעקבות מות בעלה, מהרהרת נטלי על הילד שלא הספיקו ליצור, ותוהה אילו יצירות היו יוצרים האמנים אילולא מתו צעירים.
“הדיסקוגרפיה של ג’ון לנון אילולא מת ב- 1980
Still yoko , 1982
yesterday and tomorrow, 1987
Berlin, 1990
Titanic soundtrack, 1994
Revival – The Beatles, 1999″
זה אולי המקום לציין את המתרגמת של הספר מצרפתית לי עברון-ועקנין, שעושה כאן עבודה נפלאה.
לסיכום, ספר קטן, רגיש, מטפל בעצבות עם הרבה הומור ואופטימיות וכמעט לא נופל למחוזות הקיטש (למרות מעידות קטנות פה ושם). הדרך הייחודית של הכתיבה מוסיפה לו קסם וייחודיות, ולכן ממליצה לקרוא את הספר שכבר ולא לחכות לסרט בכיכובה של אודרי טוטו שיעלה לאקרנים בקרוב, כי למרות שהסופר בן ה- 37!! ביים אותו בעצמו, אין סיכוי שיצליח להשתוות לחווית הקריאה.
“סיפור האהבה הזה מענג כמו ממתק מוכר שמפתיע בטעמים לא צפויים. הנס הזה מתחולל הודות לכתיבתו האלגנטית והסוחפת של פואנקינוס. ההומור, הרגש, אמנות הסטייה מן הנושא, ניפוץ הנוסחאות – פואנקינוס שוזר את כל אלה בווירטואוזיות. אין טעם להתנגד: העט שלו, שתועה במבוך הלבבות, יפגע בכם כמו חצו של קופידון”, לֶה פיגארוֹ
