תופעת הערצה של סופרים. יש דבר כזה?

בימינו כולם מעריצים. מעריצים שחקני קולנוע או שחקני כדורגל. מעריצים כוכבי רוק או את כוכבי ערוץ הילדים. דוגמניות. דוגמגישות. סלבס. סלגס. לכולם מכנה משותף אחד: הם מפורסמים. יש להם במה, והם עולים עליה לעיתים קרובות או רחוקות, אור הזרקורים מופנה אליהם וגם כל העיניים.

אבל אני רציתי לדבר אתכם היום על הערצת סופרים. אין דבר כזה? צודקים. אף פעם לא פגשתי מישהו שמעריץ סופר. כותב שירים של 50 מילים כן, כותב טורים של 500 מילים גם כן, אבל סופר? שכותב ספר של מליון מילים בתהליך שלוקח בדר"כ כמה שנים ארוכות וסיזיפיות? זה עוד לא ראיתי.

כי לסופר אין במה לעמוד עליה, ואין לו זרקורים שמופנים אליו, אלא רק ספר שהקורא שלו מבלה איתו הרבה יותר שעות מהופעה של שעתיים, אז איפה הכפיים שלו?כי כשאנחנו אוהבים את הספר, אפילו מאוד, אין לנו שום דרך למחוא לו כפיים. להגיד לו שאהבנו. כי כשקנינו, עוד לא אהבנו. רק קנינו. כך שעצם הרכישה אין בה כלום מהכפיים שבסוף ההופעה. והיוצר של הספר שאהבנו, אף פעם לא עובר לקדמת הבמה. תמיד נשאר בצל. סגור לו שעות וימים וחודשים ואולי אפילו שנים באיזה חדר עבודה נחבא מכל עין, או מאחורי מסך המחשב. כותב, חוקר, עורך, מגיה ובעיקר מזיע. ובסוף יוצא הספר ונמכר כאחד מתוך 4 במאה. כמה מייגע.

לכן כל כך שמחתי שהתמזל מזלי להשתתף בערב קסום שאירח את הסופרת מיקי בן כנען, כדי לדבר איתה על ספרה החדש: "הקרקס הגדול של הרעיונות".

מדובר במפגש חודשי קבוע של כמה נשים קסומות בפני עצמן שארגנו לעצמן "מועדון קריאה" ועוד כזה מהסוג הזורם והלא מונחה. הן מחליטות בכל חודש איזה ספר יקראו, ואז נפגשות בכדי לדבר עליו, לדסקס אותו, להקריא ממנו ולהחליף חוויות ודעות.

האמת ששמעתי כבר על מפגשים כאלו, ותמיד רציתי להצטרף, אבל זה לא יצא כי תמיד יש אבל. אבל כששמעתי שלאחד המפגשים האלה הזמינו את מיקי ששני הספרים שלה: "אם החיטה" ו-"הקרקס הגדול של הרעיונות" העבירו אותי חוויה יוצאת דופן מטלטלת חושים, התחננתי שיזמינו גם אותי למפגש.

ואיזה מפגש מעריצים זה היה! או יותר נכון מעריצות!

נכנסתי לקבוצה שבה לא הכרתי את הרוב המוחלט של הנשים. והאמת שגם עכשיו אני לא יודעת עליהן כלום. לא את שמותיהן, לא את משלח ידן, או את מצבן האישי, הנפשי והגופני. אני רק יודעת  שכולן נשים בסביבות גיל ה- 40+ , כולן אינטליגנטיות להדהים, חריפות, רגישות, בעלות דעה ואוהבות לקרוא!! והן אהבו, כמוני, את הספר החדש של מיקי בן כנען. וואי, כמה שהן אהבו. ונסחפו, ונבלעו, והתרגשו.

וכמה הערצה היתה שם על השולחן. על הדמיון. והיצירתיות. והאומץ ללכת אחרי הלב. ולספר סיפור כל כך לא שגרתי. וכל כך הרבה שאלות היו להן שם על השולחן. כמו "מאיפה הדמיון" ו"איך בא לך הרעיון", ו"מה עם הדמויות", "מה הן רצו להגיד", "האם דיברו בשמך או בשמן", "האם הן מבוססות על אדם", ו"המסר – מה איתו?" "והסוף?" ו"ההתחלה"..

ומיקי ישבה שם בקצה השולחן, ניסתה לענות בסבלנות למבול השאלות, נורא רצתה לשמוע את החוויות, ודרך התשובות הממש לא טריוויאליות שקיבלנו ממנה, נחשפנו ונסחפנו לעולמה של מיקי הסופרת. איך סיפור השואה השזור בספר מבוסס על סיפורה כילדת דור שני לשואה, ואיך סיפור הזיקנה מבוסס על סיפורה של אמה. ואיך היא שזרה בספר את דעותיה ואת אמונותיה לגבי שני הנושאים הכבדים הללו לתוך סיפור פנטזיה גאוני שמציאות ודמיון מתערבבים בו למקשה אחת לא הגיונית בעליל ועשרות סיפורים ודמויות מחוללים בו במין ריקוד הזוי, בתוך הספר הזה, שלוקח אותך למסע קסום ומרתק מעין כמוהו.  

וראיתי את הבנות, ואני בתוכן, מסתכלות על מיקי ושותות בהערצה את דבריה. ואמרתי לעצמי: זאת הערצה. ככה היא צריכה להראות. ככה היא צריכה להרגיש. מקווה שגם מיקי הרגישה והתרגשה. בהחלט מגיע לה אחרי המתנה הגדולה שהעניקה לנו, שנכתבה בהרבה יזע ודמעות, אני בטוחה.

אז אם עוד לא קראתם אני בעיקר מקנאה. מאחלת לכם שתקראו ותסחפו, ממש כמונו.

ואם תפגשו את מיקי, (וזה ממש כדאי), תבקשו ממנה שתספר לכם את סיפורה המופלא. על הקרקס הגדול מאוד של כל הרעיונות שנבראו במוחה.

 

על הספר:

הספר מטפל בשני נושאים כבדים להחריד: השואה, והזיקנה, בדרך פנטסטית, תרתי משמע.

בספר מככבת חבורת זמר יוצאת דופן – ליאון, פֶּסְקָה, עֵמנואל והצלע הנשית, פוּטֶרְקוֹ (המכוּנָה פוּ) – שהתגבשה בבית אבות ירושלמי, כחמש-עשרה שנה לפני מותה המסתורי של פוטרקו באותו בית אבות עצמו, כפי שמסופר בתחילת הספר:

"בבוקרו של יום חורף בנובמבר 2009, מתגלות שתי קשישות ללא רוח חיים בבית אבות ירושלמי: האחת עטויה בתחפושת מהוהה של פיל, ואילו השנייה לבושה כמו בובה, בשמלה רכוסה בכפתורי זהב ונעלי לכה. למרות שסיבת המוות ברורה – חנק כתוצאה מתנור גז שֶכָּבה באישון לילה – אף אחד לא יכול להסביר מדוע שתי הנשים המתות נראות כאילו הרגע ברחו מהקרקס".

יותר אני לא רוצה לספר, תקראו בעצמכם..

 

רוצים לקבל את הבלוג הבא ישירות למייל שלכם?

הרשמו לרשימת התפוצה


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *