שלום. קוראים לי גליה דור. ואני מכורה. מכורה. לא לאלכוהול. לא לסיגריות. גם לא לסמים. מכורה למכשיר הקטן הזה, הרוטט, לא, לא, ויברטור, נו.. מלבני, בדר”כ שחור או אפור, שלכל אחד יש בכיס או בתיק. שאי אפשר בלעדיו. אפילו לא דקה. רגע.. איפה הוא נעלם לי? אמא’לה..
והכל, הכל באשמת מרטין קופר. נו.. המחליף של בל. בחור ממוטורולה שהמציא את הטלפון הנייד וייזכר בספרי ההיסטוריה כאדם הראשון שביצע שיחה סלולרית. ב 1973, בלב מנהטן, לעינהם המשתאות של העוברים והשווים שראו אדם שמחזיק מעין לבנה קרוב לאוזן, הולך ברחוב ומדבר לעצמו. מוזר.
40 שנה אחרי, רק 25 שנה מאז הגיעה ההמצאה גם לישראל, ואין מישהו שיכול לדמיין את החיים שלו ללא הנייד שלו. ובטח לא אני. שהתמכרתי.
אז איך גיליתי אותה? את ההתמכרות? האמת שכמו בכל ההתמכרויות, בתוך תוכי ידעתי את זה כבר הרבה זמן אבל רק השבוע יצאה ההתמכרות לאור כשהתקלקל לי הטלפון. בעצם, רק אפליקציה ספציפית. הודעת SMS נכנסת נתקעה אי שם בתוך הסייברספייס הטלפוני ונשלחה אלי שוב ושוב. בכל פעם שמישהו שלח לי הודעה, קיבלתי במקומה את אותה הודעה עיקשת. ולא, שלא תחשבו שזו היתה איזה הודעה חשובה, סתם אחת מתוך עשרות הודעות לא ממש חשובות שאני מקבלת ביום, שמתווספת לעוד עשרות הודעות לא חשובות שפיספסתי באותו יום בגלל שקיבלתי במקומן את אותה הודעה חצופה.
אני נזכרת, שכשהגיעה ההמצאה החדשנית לארץ, רק לפני 25 שנה, הסבירה לנו פלאפון שזאת המצאה שתשנה את חיינו ותהפוך אותם לקלים ונוחים יותר. “תהפוך שעה אבודה לשעת עבודה”. זוכרים?
אז בדקתי:
שינה לי את החיים? בוודאות, בלי שום ספק. מהקצה אל הקצה.
הפך לי את החיים לקלים ונוחים יותר? ממש, הצחקתם אותי. איך בדיוק להיות מחובר למייל, למסנג’ר, ל SMS לפייסבוק והטוויטר, שלא לדבר על הזמן שאתה ממש משוחח בטלפון, הופך את החיים לקלים ופשוטים יותר?
מדברים על מהפכת המידע. בזה אין שום ספק. יש כל כך הרבה מידע היום. והוא כל כך נגיש וזמין, אבל למה לעזאזל אני צריכה אותו? יש אנשים שאני יודעת מתי הם הולכים לישון ומתי הם קמים ומה אכלו לארוחת בוקר ואיך נראתה המנה ואיך היא דורגה בציון אחד עד עשר ואיך ומתי היתה היציאה שאחרי הארוחה.. ועכשיו באמצעות הפורסקוור (Foursquare ) אני גם יודעת איפה בדיוק הם נמצאים.
למה בדיוק אני צריכה את המידע הזה? איך זה מקל לי על החיים בדיוק? שלא לדבר על הצורך לענות לכל אחד, ובשנינות, ותוך זמן סביר מקבלת ההודעה האחרונה. נניח 30 שניות. שלא לדבר על מיילים של העבודה שעשר דקות אחרי שקיבלת אותם מצפים ממך לענות, שהרי קיבלת אותם לנייד. אז מה אם עכשיו אתה בארוחת ערב שבת אצל החותנת. עבודה זה חשוב!
שלא תבינו לא נכון. אני לא מהמטיפים הירוקים האלו שיבואו ויגידו- “בואו נזרוק את כל המכשירים האלו לפח – תתנתקו ותתנקו, תעזרו לסביבה ולעצמכם, תתנתקו מהרעשים הסביבתיים ותתחברו לאני הפנימי, תסתמו את האוזניים ותאזינו לרחשי ליבכם, תעצמו את העיניים ותסתכלו על עצמכם…” הלוואי ויכולתי להגיד לכם את זה, ובעיקר לעצמי.
אבל אני לא. אפילו לא קצת. רק הרגשתי שפיספסתי כמה הודעות SMS ונלחצתי. ומה אם קיבלתי הודעה ממש חשובה?
לא, אני לא עובדת בבור של חיל האויר, גם לא בחפ”ק של המשטרה. אפילו לא במוקד העירייה. אז איזו הודעה חשובה? מצאו תרופה לסרטן השד? הצליחו לפצח את הקוד הגנטי? אחמניג’ד הודיע שהוא מוכן לשיחות שלום אבל רק איתי? אולי מכירה לוהטת בחצי חינם? רק היום חזה עוף בשקל תשעים ותשע לקילו? או סייל בחנות האהובה עלי בקניון רננים? אולי הגננת מודיעה לי שהבת שלי חולה? ב SMS..
ואולי זאת סתם הודעה לא חשובה שממש מעליב לא לענות עליה? כמו הזמנה לתערוכה של הבן של השכנה או הודעה מאמא של ילד מהגן שרוצה להפגש איתו אחה”צ. אח”כ שנה שלמה אף אמא לא תדבר איתי כי אני כזאת סנובית שאפילו לא טורחת לענות. והילד יצא דחוי ובלי בטחון עצמי. והכל בגלל שהיתה לי תקלה בטלפון ולא קיבלתי הודעות.
אין מה להגיד. אי אפשר לפספס שום SMS. (זה גם חרוז וגם קמפיין. מוכנה למכור אותו לכל חברה סלולרית שתרבה במחיר).
שלא לדבר על לאבד את הטלפון, רחמא לצלן, עם כל אנשי הקשר והיומן והתמונות של הילדים של אחותי, וגם של אסף אבידן בקלואז אפ ממש טוב מההופעה. זאת כבר בכיה לדורות. כי אין לנו ממש חיים בלי המכשיר הקטן והמצוקמק הזה, שעליו אני כותבת את הבלוג הזה ברגעים אלו ממש.
אז מתי בדיוק נשאר לנו זמן לחיות את החיים ולא רק לקרוא ולכתוב אותם? ואם זה כל כך נכון אז למה אני כל כך לחוצה לגלות שאני רואה את הנורה האדומה בבלקברי שלי מהבהבת וזה סימן שקיבלתי הודעה ממש חשובה.. חייבת לקרוא אותה אז ביי..
