בחורה צעירה בת 20 עשרים מתעוררת בבוקר במיטה זרה, בחדר שהיא לא מזהה.
לצידה שוכב איש מבוגר שהיא לא מכירה. “מה עשיתי?” היא שואלת
את עצמה, “מה כבר שתיתי שגרם לי לא לזכור שום דבר ממה שקרה אתמול בלילה?”
היא קמה לשטוף פנים וקופאת מול המראה. במקום את עצמה, ניבטת אליה מול
המראה אישה מבוגרת, קצת מקומטת, עם קצת שומנים במקומות הלא נכונים. אישה שקצת דומה לה. אישה שאולי מזכירה לה איך תראה כשתהיה זקנה.
צעקתה מעירה את האיש הזר ששכב לידה במיטה. הוא מתעורר ומסביר לה שהוא
בעלה. שהיא כבר בת 47. שהיתה לה תאונה נוראית שאחריה היא לא זוכרת כלום!..
קריסטין, גיבורת ספרו של ס’ ג’ ווטסון “לפני השינה”, מתעוררת בכל בוקר לאותה מציאות איומה.. היא לא זוכרת את הבית שהיא גרה בו. היא לא זוכרת את בעלה. היא לא זוכרת את עצמה אחרי גיל 20. היא לא זוכרת את החיים שלה.
האמנזיה הייחודית שממנה היא סובלת גורמת לה לאגור זכרונות רק מהרגע שהיא קמה עד שהיא הולכת לישון. ובשנתה הכל נמחק ומתאפס.
יום אחד היא מקבלת טלפון ממישהו שטוען שהוא הרופא שלה. הוא מציע לה לכתוב יומן. לכתוב את מה שהיא מגלה על עצמה במשך היום. בכל בוקר הוא מתקשר ומסביר לה שהיא כותבת יומן. היא לא מאמינה לו אבל כשהוא שולח אותה לחפש אותו היא מוצאת וקוראת. קוראת וכותבת. ככה היא מתחילה להרכיב את הפאזל של חייה.
הספר, שהפך לרב מכר, וזכויות ההסרטה שלו נמכרו לרידלי סקוט, הוא בסופו של דבר ספר מתח משובח. אבל לי הוא גרם לחשוב על הזכרונות. המנגנון הבלתי נתפס הזה של צבירת זכרונות, שהספר הופך אותו לכל כך לא מובן מאליו.
גיבורת הספר היא אדם ללא זכרונות, כך שלמעשה היא כמעט לא קיימת. אין לה זכרונות מכמעט 30 שנות חיים. אין לה מושג מי היא. מה עשתה בחייה. במה עבדה. את מי אהבה. מי היו האנשים סביבה. מי היו חבריה. אין לה גם עתיד, כי היא לא מסוגלת לתכנן שום דבר למחר או לשבוע הבא כי במילא לא תזכור אותו וגם אין לה כל כך עם מי.
כל מה שיש לה זה את ההווה המיידי. היומיומי. החולף. יש לה רק את הכאן ועכשיו. כל מה שכל התורות הבודהיסטיות מתייחסות אליו כפסגת השאיפות, כפסגת האושר. והנה מסתבר כי בלי האתמול וללא המחר, ההווה שלנו ריקני כקליפת השום. אין בו כלום.
כי בעצם, מה הם החיים שלנו אם לא אוסף של זכרונות. אנחנו חיים את החיים וממלאים אותו. את אלבום הזכרונות. חלקם חשובים. חלקם פחות, חלקם נכרתים. חלקם נעלמים.
האנשים שאנחנו פוגשים ואיתם אנחנו חולקים את חיינו ממלאים חלק נכבד מדפי האלבום. חלק מהתמונות שלהם דוהות עם השנים וחלק נשארות חדות.
גם העתיד שלנו הוא בעצם תכנון הזכרונות של מחר. של שבוע הבא. של שנה הבאה.
והיום, בעידן האינטרנט והפייסבוק, אנחנו חולקים את הזכרונות שלנו עם כולם על הקירות הוירטואליים. הכל מיידי וזמין כל כך. ואולי אפילו קצת מוגזם ומוצף.
אבל בסוף, הכי כייף זה להזכר. הכי כייף לשבת עם החברים או המשפחה, לדפדף באלבום הזכרונות האמיתי או הוירטואלי, ולהזכר. וכשמגיע הסוף באמת אנחנו שוב מסכמים את הזכרונות שלנו. לטוב ולרע.
אז יאללה. תעשו שיהיו זכרונות טובים. והרבה.
(מוקדש לכל אלה שממלאים את ספר הזכרונות שלי מדי יום)
