עברי לידר – מלטף ומשקר

ביום חמישי האחרון, ציין עברי לידר 15 שנה לאלבום הבכורה שלו “מלטף ומשקר” ב-3 הופעות חגיגיות במועדון התאטרון. אני אוהבת את עברי לידר, ועוד יותר אוהבת נוסטלגיה, אז הלכתי.

קודם כל מועדון התאטרון הוא מקום מושלם להופעות מהסוג הזה. לא גדול מדי, לא קטן מדי, מרגיש כמו הופעת רוק אבל עדיין מאוד אינטימי, וביום חמישי היה ממש מלא אבל לא הרגיש מפוצץ, בקיצור, התחלה טובה.

כל הופעה פוגשת את הצופה במקום מסויים, ממנו הוא מתחבר להופעה. אותי ההופעה פגשה במקום סנטימנטלי במיוחד, ובקלות רבה התחברתי לעברי, שעלה כהרגלו, נטול כל פוזה, ואמר: “כשתעבור לי הצמרמורת אני אוכל לספר לכם כמה אני מתרגש”.

את המופע הוא פתח עם “כמה כוכב”, שיר שהמילים שלו פשוט מושלמות בשביל להחזיר אותנו 15 שנה אחורה, לזמנים שבהם הופיע ב”לוגוס” מול 20 איש, ועדיין בער בתוכו החלום.

“כמה כוכב כמה רוח
כמה שיכור מרגש הכוח
מאהבה או מבטן כואבת
כמה כוח לקום וללכת

ויש לי ענן שקוראים לו על שמי
והרבה כוכבים שנדלקים בשבילי
כמו ילד שחי בתוך סרט
בעיירה קטנה בארץ אחרת
ויש לי חלום”

אח”כ הוא הזמין לבמה את יועד נבו, שהפיק את אלבום הבכורה שלו וגם את האלבום השני, וביחד הם שרו את כל שירי התקליט, לפי הסדר המקורי.

ההתרגשות עולה שלב כשעברי שר את “תמיד אהבה”, אחד השירים הכי יפים שלו בעיני, אבל ללא ספק, הרגע המרגש של הערב נרשם בהקדמה ל”מלטף ומשקר”, שיר הנושא של האלבום. עברי מספר על אביו שנפטר לפני כמה חודשים, שאיתו היו לו יחסים מאוד לא פשוטים, ואפילו מבקש מהקהל “תעזרו לי, כי אני מאוד מתרגש”. כשהוא מתחיל לבצע את השיר, שבתקופה האחרונה הוא נמנע מלבצע אותו בהופעות, הראייה קצת מטשטשת לי, אבל המילים מהדהדות לי חזק מאי פעם:

“וכל האנשים שהיו כאן והולכים
משאירים אותי לבד בחדר נשיקה ונפרדים
רק נשיקה ומשאירים את הדברים הלא פתורים עומדים
החושך הוא חבר שלי ברגעים הכי יפים
שותים ומנגנים ואוהבים אחד את השני
כי ככה אנשים כשזה זמן ללכת
נגמרות לי המילים”

עברי סוגר את החלק הרשמי של המופע עם השיר האחרון מתוך האלבום “זה טוב”, ואז נראה שמשהו בו משתחרר. הוא מחליף בגדים, ומעלה הילוך. וכשהגיטרות מתחילות לנגן את הפתיחה של “ניסים, תשמע..”  יש לי תחושה שאם חברו הטוב גל אוחובסקי היה כאן הערב (ואולי הוא כאן) הוא היה אומר: “ההופעה של עברי לידר מתחילה ע-כ-ש-י-ו!”. הקהל בהחלט מסכים איתו בעניין הזה ועובר לקפיצות מתונות עם “האנשים החדשים” ו”הכוס הכחולה”.

הרגע השני הכי מרגש של ההופעה מגיע באחד מהשירים המרגשים שכתב עברי “זכיתי לאהוב”. כשהוא מציג את השיר הוא מספר: “זה שיר על כולנו. על כמה שאנחנו שונים, אבל מצד שני כל כך דומים. דומים בצורך הכל כך בסיסי והמטופש שלנו להיות נאהבים ואהובים”.

“וכשהשמש יוצאת מעל המים
ומתחיל עוד יום אפור ובינתיים אין סיבה
אז אני זוכר שיש שפתיים שרוצות אותי קרוב
אני יודע שזכיתי לאהוב
אני זוכר שיש שפתיים שרוצות אותי קרוב
ואני יודע שזכיתי לאהוב”

 

 

 

 

 

 

 

 

אח”כ הוא נותן ביצוע חדשני ושונה ל”בחולצת פסים”, אולי הביצוע הטוב של הערב, ובטח היחיד שלא נשמע בדיוק כמו בכל ההופעות הקודמות שלו. וכשהוא שר: “במכונית יפנית חדשה, בירידות אני דוהר”, זה נשמע לי כאילו הוא עוד שנייה מחליף את השורה ברוח הביצוע החשמלי וברוח התקופה ל”מכונית חשמלית חדשה”.

את החלק הזה של ההופעה הוא מסיים עם “העולם יפה” ואני בטוחה שכל האנשים בקהל יחזרו הביתה עם התחושה שלפחות היום, העולם הזה, יפה.

את ההדרן הסופי עברי מקדיש להרכב החדש והמדובר שלו TYP  עם יונתן גולדשטיין. מדובר במוזיקה מקפיצה ואלקטרונית, הממקססת את עצמה לדעת. עם התאורה ומסכי הוידאו ארט שפתאום נדלקים, והאנגלית והאווירה החו”לית, עוברת בי המחשבה שכשעברי ויונתן יהיו גדולים, הם רוצים להיות “אינפקטד משרום”. אבל אחרי כל ההתרגשות של החלק הראשון, עכשיו הם נראים לי יותר כמו “פט שופ בויז” כשהם מתאמצים להראות עדכניים. ואולי זו הדרך של עברי להגיד שהוא כבר לא אותו זמר של לפני 15 שנה אלא יוצר חדשני ומתקדם ברוח התקופה. ואני לא בטוחה איזה עברי אני יותר אוהבת.

 

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?